זה מוקדם, מוקדם מאוד, לדבר על מורשת של ממשלה שעוד לא הוקמה, שחלוקת התיקים בה לא סופית, שעוד לא התחילה לתפקד, ושהאתגר האמיתי, הקשה והאכזרי מכל עוד לפניה. אבל אפשר לתת כבר סימנים: על מה תיזכר הממשלה הזאת, ועל מה היא יכולה להיזכר.
היא תיזכר קודם כל כבחירה בממלכתי ובלאומי על פני האישי והנקמני. חבל להכביר מילים על התנהגותם של לפיד, יעלון, ליברמן: ברור מה נראה להם דחוף בימים של מגיפה לאומית: להחליף את נתניהו, ואם זה לא מצליח, אז להקשות על הממשלה ככל האפשר. "להטריל" בימי חירום.
הממשלה הזאת תיזכר כממשלת הבחירה הממלכתית, ואולי אפילו ממשלת ניצחון האמת. כי זה מה שחווינו מאז הבחירות וביתר שאת בשבוע האחרון: מתקפת פייק ניוז בהובלת גוש ה"רק־לא־ביבי". המציאו סיסמאות קליטות - "גונבים לנו את המדינה" ו"סגרו לנו את הכנסת" ומה לא. יאיר לפיד ועפר שלח, יחד עם האלוף יאיר גולן ויו"ר מרצ ניצן, הובילו הפגנות עם דגלים שחורים, יצאו להציל את הדמוקרטיה. מגיפת הקורונה והמגבלות שומרות החיים הן עניין משני, העיקר להתסיס את הציבור ולייצר תחושה של הפיכה ואנרכיה, להוסיף לחרדה הקיומית גם אווירה של אי־יציבות וקריסה.
יו"ר הכנסת היוצא עמד במוקד מתקפת הפייק ניוז: זה לא עזר שאדלשטיין התייצב בתקשורת ופירק בנימוס ובסובלנות האופייניים לו את כל טענות יריביו. הוא הוצג כמי שמקריב את הדמוקרטיה כדי להציל את מאמציו של נתניהו לייסד דיקטטורה ארדואניסטית. אסיר ציון, דמוקרט, ממלכתי, מנומק - הפך בשבוע לאויב הציבור מספר אחת.
וכאשר מגיעה סופה כזו בעידן הנוכחי, אי אפשר לעצור אותה. זורעי הסופה ימצאו בקלות בעלי ברית בתקשורת, אבל בעיקר אצל היועץ המשפטי לממשלה ובית המשפט העליון. שיתוף הפעולה הזה אילץ את אדלשטיין להתפטר באקט מחאה אבירי.
אבל המציאות הוכיחה שבסופו של דבר, האמת גוברת על כל הפייק ניוז. הדמוקרטיה לא נעלמה אפילו לא לרגע, והכנסת לא ננעלה אפילו לדקה. הכזבים חזרו כמו בומרנג לגוש ה"רק־לא־ביבי", שהתפרק. אם יש מעט הוגנות ויושרה, אדלשטיין צריך לשוב ולכהן כיו"ר הכנסת. חלק משיקוליו היו שימוש בכל הכלים הפרלמנטריים הלגיטימיים והמוסכמים בחוק ובתקנון הכנסת כדי לאפשר למשא ומתן הקואליציוני למצות את עצמו בשעת משבר חסרת תקדים. מה יותר ממלכתי מזה?
ממשלת החירום היא התשובה הממלכתית לפוליטיקת הנקמנות והפסילות של לפיד־שלח־יעלון־ליברמן. זה הישג שיירשם לזכותה: בימים של משבר וחוסר ודאות, לפחות נמצאו הכוחות לבוא עם בשורה של יציבות ואחדות אל הציבור.
אבל הממשלה הזאת יכולה, לאחר שתצלח את משבר הקורונה, לנצל את האחדות כדי למצות עוד דבר אחד: תוכנית המאה. ותהיה לה הלגיטימציה המלאה: היא מביאה איתה סמכויות ביטחוניות והסכמה רחבה. זו ממשלה שממוקמת במרכז הקונצנזוס הלאומי, הציוני והיהודי - וזה נכס שיאפשר לה לפעול לקביעת גבולותיה של ישראל.
במעט הזמן שנותר פנוי במלחמה בקורונה, נתניהו וגנץ יכולים להיכנס להיסטוריה לא רק בזכות בשורת הממלכתיות הלאומית שהביאו, אלא גם בתור מי שיביאו למדינת ישראל את מפת הביטחון.
תוכנית המאה עשויה להכריע את מהותה ואת עתידה של ישראל כמדינה יהודית, ורק בחיבוק ובשילוב ידיים של המרכז־שמאל יחד עם המחנה הלאומי, בהובלה של טראמפ ונתניהו, אפשר יהיה לקבוע את ההיסטוריה אחרי משבר הקורונה. זו הזדמנות בלתי חוזרת, ויש לקוות שכמו ששניהם הבינו את גודל השעה מול המגיפה, כך יבינו את גודל האחריות ההיסטורית שמוטלת עליהם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
