על שבטים וחיות אחרות

ההפגנה מול הכנסת השבוע הזכירה לי את תודעתם של שבויי מלחמה קירגיזים, שמאבדים עם הזמן את אישיותם • וגם: דחיית האולימפיאדה מוכיחה את כוחו המוגבל של החומר

לפני כמה שנים התגלה בקראצ'י, פקיסטן, טפיל החי במי ברז ואוכל את המוח של קורבנותיו. עשרה קורבנות בממוצע בחודש. אם חושבים על הקורונה בהקשר של טפיל שאוכל ראשים אז כנראה שיש קטסטרופות מפחידות יותר שהטבע יכול לסדר לנו. קטסטרופות שאוכלות לכם את המוח ואין להן מיקרופון, חליפה ופרצוף מודאג 24/7. ולכן החלטתי שאין טעם כחלק מעמיתיי להציע פתרונות לנגיף, רפואיים, לוגיסטיים, סטטיסטיים וכו' אלא לתקוף מהאגפים. 

מתוך "אסטריקס במשחקים האולימפיים" (2008)

בכל אופן ממוח למוח. "והיום איננו כלה" הוא רומן מאת צ'ינגיס אייטמטוב שיצא לאור בבריה"מ בשנת 1980. העלילה מספרת על יום בחייו של בּוּרָאנִי יֵדִגֵיי הזקן שגר עם משפחתו בקצה המדבר האוזבקי, ושם בשליחות השלטון הקומוניסטי הם מתפעלים את תחנת הרכבת היחידה שחוצה את המדבר. הסיפור נפתח עם מותו של חברו הקרוב ביותר של יֵדִגֵיי ומלווה במקביל עם פלשבקים מהעבר. תשאלו מה פתאום אני נדרש לעלילות זקן קירגיזי במסע הלוויה לחברו, שאלה טובה. ובכן, התמה המרכזית בספר סובבת סביב האסיר בעל הנפש המומתת - ה"מנקורט", מונח קירגיזי לשבויי מלחמה או ליתר דיוק מיתוס המבוסס על סיפורי עם קירגיזיים.

שבויי מלחמה אינם עניין ייחודי לקירגיסטן אבל שבויי מלחמה שהופכים לזומביים, זה בהחלט קירגיזי למדי. ההליך היה פשוט ואכזרי: את שבוי המלחמה היו עוקדים במדבר הפתוח, מכסים את ראשו בעור גמלים ומעמידים אותו בשמש המדברית הקופחת. עור הגמל היה מתהדק סביב ראשו כפס פלדה והתוצאה, עינוי ששבר את השבוי עד כדי כך שהיה מאבד כל רוח עצמאית וסממן לאישיות. אחרי הטיפול השבוי היה הופך לזומבי משועבד לנצח, עבד נרצע לאדוניו הקירגיזיים. השבוי היה מתכחש לאמו אפילו אם היה פוגש אותה. ה"מנקורט" לא הכיר בשמו, במשפחתו או בשבטו. "מנקורט לא הכיר בעצמו כאדם".

בעקבות הספר, המושג הפך מקובל בבריה"מ של רגע לפני הפירוק, כדי לתאר קבוצות ולאומים התלושים מכל זהות לאומית ואפילו עצמית.

חשבתי על ה"מנקורט" ועל אובדן הזהות העצמית בזמן שצפיתי באחד הרגעים המופרכים השבוע, בתוך מציאות מופרכת בפני עצמה, ואני מתכוון להפגנת השמאל מול הכנסת ביום שני. למרות המגיפה, המפגינים לא שמרו על מרחק ביניהם אבל בעיקר לא היה ברור על מה הם מוחים. הם צרחו שהדמוקרטיה בסכנה בזמן שהכנסת עבדה, ועדות הוקמו ובג"ץ הוציא פסקי דין. גם ביום רביעי בעקבות התפטרותו ההרואית של ח"כ יולי אדלשטיין מתפקיד יו"ר הכנסת, עמדה סביב הכנסת חבורה זועמת ושבעה, חלקם קציני צבא בדימוס עם פנסיות תקציביות שמנות שמחו נגד "קץ הדמוקרטיה". הם לא מחו ולא ימחו נגד החוקים הפרסונליים והרטרואקטיביים שכחול לבן מנסה לחוקק, הם מחו על העיכוב בהחלפת היו"ר. 

אנשים יצאו מהבית וסיכנו את חייהם בשל דרישה חסרת שחר, בזמן שבאיטליה ובספרד הגופות נערמות ובארה"ב המשמר הלאומי ברחובות. ומה גרם לזה? רק שנאה עזה, ארסית, סמיכה. השנאה כעור גמל על הראש. כי השנאה לנתניהו ולמחנה הימין גוברת על המציאות, על ההיגיון, על השכל הישר. השנאה הופכת טיפוס נקמן ואובססיבי כמו משה יעלון לעוד יותר נקמן ואובססיבי עד כדי כך שהוא מעדיף לשבת בממשלה אחת עם תומכי טרור מאשר להקים ממשלה עם נתניהו ש־58 מנדטים רוצים בו כראש ממשלה. מגיפה עולמית, והם כמו זומבים. כמו ה"מנקורט", מעדיפים את היבא יזבק ואיימן עודה על פני אחיהם. 

בצער רב קיבלתי כמו כולם את הידיעה על דחיית האולימפיאדה. אז נכון שהאולימפיאדה הפכה עם השנים לשילוב בין יום ספורט בקייטנה לתחרות בין כימאים ורוקחים אבל תודו שאין דבר מענג יותר מלצפות בשידורים האלה. בעיקר אני אוהב לעבור בקיצוניות בין הענפים. אין דבר משעשע יותר מהמעבר בין בריכת השחייה לזירת הרמת המשקולות. מעולם של נפילים יפי תואר ומשורגי שרירים, לעולם של גמדים בולגרים בטייץ וקילה שמגיע עד הגרון. בעוד השחיינים בעלי הגופות המושלמים צולחים בריכות בהוד, הגמדים ממזרח אירופה מניפים משקולות ענק במין נענוע פולחני. כמו חסידים לפני קונם. גופם העבה נע וזע תחת המשקל הכבד ורגליהם הקצרות רועדות. פניהם מאדימות מהמאמץ והם מתאפקים שלא להפליץ את חוט השדרה והטחול מהמאמץ. 

האנתרופולוג דזמונד מוריס טוען בספרו המרתק "שבט הכדורגל" כי קו השער בכדורגל המודרני הוא סובלימציה של קורבן ואילו הכדור הוא המאכלת. לטענתו, ספורט בכלל וכדורגל בפרט הם הד לטקסי הקרבת הקורבנות, שהם כשלעצמם זיכרון פרה־היסטורי מימי הציידים הלקטים. ומהי הקרבת קורבנות אם לא הרגע האבולוציוני שבו האדם מבין את חשיבותה של דחיית סיפוקים. הקורבן היום יעניק לי מחר ציד פורה או מאוחר יותר, עונת גשם שתשקה את שדותיי.

הטענה הנשמעת לעיתים כי האולימפיאדה המודרנית מעוותת את הרעיון האולימפי הקדום והטהור של המשחקים האולימפיים ביוון העתיקה, היא מגוחכת. התחרויות ביוון לוו בשערוריות שחיתות, שוחד, הימורים ועריקות בין ערים. אידיאל האולימפיאדה המודרנית המקדש אחווה גזעית זר לתכנים הקדומים של היוונים שבזו לנשים, לעבדים ולזרים. באולימפיאדה הורשו להשתתף רק יוונים בני חורין, וזו היתה חגיגה אורגיסטית של תחרויות בעירום גברי וניצחון בכל מחיר. האולימפיאדה ככל תחרות אנושית מקדשת את הניצחון. ההישגיות ולא ההשתתפות היא העיקר. האולימפיאדה היא עסק שמגלגל מיליארדים. 

אבל עכשיו הכל נעצר, גם האולימפיאדה. החיים השתנו לנו ברגע אחד. גם מי שמרוויח הרבה כסף, המון, מלנתלפים, לא ממש יכול לממש את הנאות הבשר והחומר בבית בבידוד. אין טיסות לחו"ל, המסעדות מוגבלות לטייק אוויי, הקניונים סגורים. מציאות שהעולם כולו שותף לה. 2020 היא שנת הקורונה, שנת ההסגר אבל אולי בטעות היא גם תצא שנת הרוח. ההבנה האנושית שתחלחל אצל כולנו, שהחומר חשוב, חשוב מאוד, אבל כוחו מוגבל בשעה שהחיים עצמם תלויים מנגד.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו