השתלטות זוחלת

לו היה נתניהו ממנה יו"ר כנסת כלבבו ומקים באמצעותו את ועדות הכנסת בראשות חברי קואליציה בלבד, היתה קמה צעקה גדולה • אבל זה בדיוק מה שמתכננים לעשות בכחול לבן

בעוד שבועיים וחצי יאבד בני גנץ את המנדט להרכבת ממשלה שקיבל מנשיא המדינה, כשבינתיים לא רשם שום התקדמות בכיוון. מאז הטיל עליו ראובן ריבלין את מלאכת הרכבת הממשלה, עוסק גנץ בעיקר בהשתלטות על בית המחוקקים וזונח לגמרי את המטרה העיקרית שלשמה קיבל מנדט. אם ייכשל במשימתו, וכפי הנראה כרגע לשם זה הולך (נכון לכתיבת שורות אלה), לא יוכל הנשיא להעניק לו שבועיים נוספים וייאלץ להעביר את המנדט לנתניהו. 

תפקיד יו"ר הכנסת ככלי משחק בידי המפלגה. מאיר כהן ובני גנץ // צילום: הרצי שפירא

גם אם לא ירצה רה"מ להרכיב בכלל ממשלה וישאף לעוד מערכת בחירות, את המנדט מהנשיא יבקש ולו רק כדי לעצור את השתוללות כחול לבן וגוש השמאל. על פי התקדים שקבע יועמ"ש הכנסת, יחד עם המנדט להרכבת ממשלה עוברת גם ראשות הוועדה המסדרת למפלגתו של מי שקיבל מנדט. את אבי ניסנקורן יחליף מיקי זוהר, שיבלום כל ניסיון נוסף להפעיל את הכנסת נגד נתניהו.

אחרי שיקבל את המנדט יצטרך נתניהו להחליט אם הוא מנסה בכלל להרכיב ממשלה, זאת בהנחה שהשבוע יתמנה לתפקיד יו"ר הכנסת ח"כ מאיר כהן מכחול לבן למינוי קבע שלא ניתן להחליפו. מינויו של כהן ייצור תקדים נוסף בכנסת ישראל, כאשר לראשונה ייבחר יו"ר לרשות המחוקקת שאינו נמנה עם אחת המפלגות הדמוקרטיות המקיימות תהליך בחירות להרכב הרשימה לכנסת, אלא עם אחת המפלגות הריכוזיות והמונרכיות ביותר. 

בציבור יכול כהן לזכות לתמיכה ולאהדה, אם יבצע את מלאכתו נאמנה. תמיכה זו היא שהביאה לראשי הכנסת לדורותם את האפשרות לשמור על עצמאות בית המחוקקים וריבונותו. יו"רי הכנסת לא היו כפופים לרה"מ ולא נתונים למרותו ואת כוחם ומעמדם קיבלו ישירות מהציבור ומכלל חברי מפלגתם. כהן יהיה הראשון ללא הפריבילגיה הזאת. את המילה האחרונה תמיד יפסוק יאיר לפיד החורץ את גורלו לשבט או לחסד בהתאם להתנהגותו. לכהן אין כל מעמד במפלגתו, בה יש דן יחידי, הוא ואין בלתו. 

לו היה נתניהו מקבל בבחירות, האחרונות או הבאות, 61 מנדטים ומקים ממשלת ימין צרה, ממנה יו"ר כנסת כלבבו, ומקים באמצעותו את ועדות הכנסת השונות כאשר היה דואג שבאף אחת מהן לא יהיה רוב לאופוזיציה ושכל ראשיהן, כולם בלי יוצא מן הכלל, יהיו חברי קואליציה בלבד, אפשר רק לנחש את גודל הצעקה שהיתה קמה. לו היה נתניהו לא מסתפק בכך אלא דואג למחרת להעביר חוק הקובע שמעתה יושתו על רמטכ"לים לשעבר חוק צינון של עשר שנים בטרם יוכלו להיכנס לפוליטיקה, ולהמשיך ולהעביר חוקים שימנעו מכל אחד מיריביו להתמודד לראשות הממשלה בעשור הקרוב, לא קשה לדמיין את הצעקות הופכות לצרחות אימים. זה בדיוק מה שמתכננים לעשות השבוע בכחול לבן. 

אדלשטיין שרטט קו אדום

כשהגיעה החלטת בג"ץ המחייבת את יולי אדלשטיין לכנס את המליאה על מנת לדון בהחלפתו, עמדו בפניו שתי ברירות רעות. אי ציות, או ציות. לא ברור מה מהן גרועה יותר. מצד אחד הגיע הזמן שהרשות המחוקקת תראה לרשות השופטת שימי הסיפוח הזוחל של סמכויות בלתי חוקיות שנטלו לעצמם הגיעו לסיומם. לשם כך היה צריך יו"ר הכנסת להודיע שאין לו כוונה לכבד את החלטת בג"ץ ולהמשיך הלאה. אבל אדלשטיין ממלכתי משחושבים. התנהלות כזאת לא מתאימה לו. הוא יכול להתווכח עם השופטים, לבקר אותם, אבל תמיד יציית לדבריהם.

אלא שהפעם יש צד שני. והוא קריטי לא פחות. כיבוד החלטת בג"ץ, מבחינת אדלשטיין, היה חציית קו אדום. הציות היה יוצר תקדים מסוכן שבו תושלם ההשתלטות של בג"ץ על הכנסת באופן מוחלט. מינוי יו"ר וכל תפקיד אחר בממשלה ובכנסת הוא חלק מהמקח וממכר הפוליטי הרגיל המתנהל בכנסת מדי יום ביומו.

כיפופי ידיים בין קואליציה לאופוזיציה, משחקים פרלמנטריים, הפגנת שרירים של ראשי ועדות הם חלק בלתי נפרד מההוויה הפוליטית. לשם כך יש כללים. הכנסת יודעת לטפל ביו"ר ועדה סורר שלא מעוניין להעלות נושאים באחריותו על סדר היום, כמו שהיא יודעת לתת ליו"ר הכנסת סמכויות שלעיתים גוברות על רוב הח"כים שעשויים לא פעם להתגלות כדורסניים. משמעות ציות לבג"ץ הפעם היא אחת: ביהמ"ש הוא שמנהל את היכל הדמוקרטיה במדינה ולא הנבחרים. 

לכן הלך אדלשטיין על דרך האמצע. לקבל אחריות אישית ולהתפטר. את עצמו לא חילץ מבג"ץ אבל כנראה את הכנסת כן. לפחות לעת עתה. אדלשטיין לא האמין ששופטי בג"ץ יפגינו אטימות כה גדולה, ולכן בחר להשקיע לא מעט במענה שנתן לשופטי ההרכב בעתירה. את המענה כתבו עבורו שניים מבכירי הפרקליטים בארץ. אחרי שניסחו את התשובה, שדוחה למעשה את האפשרות שבג"ץ יתערב במשחק הפוליטי בתוך הכנסת, ראה את המסמך גם היועמ"ש של הכנסת איל ינון, שהביע התפעלות מעומק המחשבה ורמת הטיעונים. 

אלא שהמסמך המשפטי כלל לא עניין את הרכב השופטים. מרגע שליחתו ממשכן הכנסת לביהמ"ש העליון חלפו 25 דקות בלבד עד שבלשכתו של ינון התקבלה ההודעה כי פסיקת בג"ץ, בת 19 העמודים, תתקבל בתוך רבע שעה. השופטים כתבו את החלטתם לפני שהגיעה תגובתו של אדלשטיין. כבר מזמן לא טורחים השופטים שהצדק ייעשה. עכשיו גם אין טעם לדעתם שאפילו ייראה. 

שוב, לפי החליל של לפיד

אחרי התפטרות אדלשטיין עובר הכדור לוותיק חברי הכנסת, עמיר פרץ, שיתמנה לתפקיד היום בחלוף 48 שעות מאז ההתפטרות. פרץ לא מתכוון להחזיק בתפקיד, אף שבסתר ליבו היה מעוניין בכך כמקפצה לנשיאות. הוא מחויב לגוש השמאל ולכן יביא כבר ביום שני את ההצבעה לאישור מינוי כהן. 

זה על כל פנים התכנון, אבל פרץ מותיר פתח לשינויים. אם תהיה בקשה להישאר עוד קצת בתפקיד, הוא לא יתנגד, דאג להבהיר לכל מי שאמור לדעת. ומי שאמור לדעת מבחינתו זה בעיקר גנץ. יאיר לפיד נעול על כהן, זה ברור. לכן ילחץ שלא לחכות אפילו יום אחד להוציא את המינוי כבר אז. על פי התנהלות העבר הוא כנראה גם יצליח. אבל אין זה אומר שגנץ מעוניין בכך. 

כמו תמיד, גם הפעם ייגרר הרמטכ"ל לשעבר למחוזות הבלתי רצויים שאליהם הוא מובל בידי שותפיו ויועציו. כפי שללפיד אין שום עניין שגנץ יהיה רה"מ ויתחלק בשלטון עם נתניהו, כך לגנץ אין שום עניין שמאיר כהן, חבר יש עתיד, יהיה יו"ר הכנסת הבלתי ניתן להחלפה. הם הרי עשויים בתוך כמה שבועות למצוא את עצמם משני עברי המתרס. אם הוא ייכנס לממשלת אחדות, לפיד יישאר בחוץ וכך גם כהן. אם היה יכול, כנראה היה מבקש מפרץ להישאר, לראות אם המו"מ עם נתניהו מתקדם ורק אז לקבל החלטה. אבל הוא כנראה לא יכול לבקש, והתכתיב של לפיד שוב יהיה זה שיגבר על כל השאר.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו