הנשיא אהרן ברק לימד אותנו כי "דמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב". במרכז המשטר הדמוקרטי עומדת הנחת היסוד, שלפיה נציגי העם אמורים להגיע לפשרה לאומית, שתאפשר חיים בצוותא, לבני החברה כולה.
את הפשרה הלאומית אמורים לגבש נבחרי הציבור בבית המחוקקים. הנבחרים אמורים לקבוע את סדר העדיפויות הלאומי, לשקף את תפיסות היסוד החברתיות ולעגן את סדרי החיים בנורמות מחייבות.
בחברה הישראלית חל שיבוש, שהולך ומחריף לאורך השנים עד כדי איום ממשי על המשטר הדמוקרטי. האיום אינו מצד נבחרי הציבור מימין או משמאל, אלא מבית המשפט העליון, שיורד כבר שנים לתוך שדה המערכה הפוליטי. בית משפט שמשוכנע שמלוא כל הארץ משפט, שחברי הכנסת אינם מחוקקים אלא ממליצים, ושבאמצעות פרשנות ואיזונים בית המשפט הוא שמכריע וקובע את סדרי החיים.
אינני רוצה להתווכח עם שופטי בית המשפט העליון אם פסק הדין שלהם באשר לחובה על יו"ר הכנסת לכנס את המליאה על מנת לבחור יו"ר חדש, צודק או מוטה ומוטעה. ברור כשמש שפסק הדין איננו חכם. לא היה קורה דבר אילו בית המשפט העליון היה ממתין כמה ימים ומאפשר לחברי הכנסת לנהל מו"מ ולהתארגן לקראת בחירת יו"ר, ובוודאי נראה הזוי בעליל שבית המשפט פרסם החלטה ארוכה, עוד בטרם הספיקו שופטיו לעיין ברצינות בתשובתו המנומקת של יו"ר הכנסת.
הניסיון של בית המשפט העליון להתערב באופן בוטה כל כך בעבודת הכנסת הוא ביטוי לביטול עקרון הפרדת הרשויות. ההוגים הגדולים של הדמוקרטיה המודרנית סברו שבין שלוש הרשויות, הרשות השופטת אמורה להיות הצנועה מכולן, באשר היא מורכבת מפקידי שפיטה ממונים. בישראל התהפכו היוצרות והרשות השופטת השתלטה על הרשויות האחרות. לא כאן המקום לדון כיצד התאפשר המהלך הנועז והמתוחכם של ההשתלטות ומי אחראים להתהוותו.
התפטרותו של יולי אדלשטיין, יו"ר הכנסת, היתה למעשה צעד מתבקש. התפטרות שיש בה ביטוי מצפוני מובהק לניסיון לזלזל בכנסת ולפגוע במעמדה הציבורי ובסמכותה על פי חוק. למרות המעורבות הפוליטית המובהקת של בית המשפט העליון לטובת אג'נדות שסטודנטים בשנה א' במשפטים יודעים לזהות בוודאות, למרות התחושה של רבים מאוד בציבור שכבר הפנימו את מי משרתים שופטי ההרכבים המוכרים בסוגיות רגישות בעלות משמעות פוליטית - אין ברירה אלא לציית לפסקי דין של בית המשפט העליון.
שקוף שלגנץ אין רוב לעמוד בראשות הממשלה. לו היה לו רוב כזה, הוא היה מקים ממשלה ודואג לבחור יו"ר כנסת. הוא זקוק לעזרת בית המשפט לחוקק חוקים פרסונליים נגד נתניהו ותו לא, בית המשפט בהחלטתו מעניק לו את האפשרות לכך.
המוצא היחיד שנותר לאדלשטיין הוא להתפטר ולהותיר בידי בית המשפט את ניהול המהלכים בתוך הכנסת. אחר כך יוכלו שופטי בית המשפט העליון בדימוס, שרוצים לשנות את נתיב החברה ולהקים את ישראל החדשה, לזעוק מרה על קץ הדמוקרטיה ולהטיל את האשמה על כל מי שלא חושב כמותם.
כוח בלתי מוגבל סופו להשחית. מוטב שכולם בפוליטיקה ובמשפט ינהגו בצניעות, יבינו את גודל השעה והאתגר העצום המונח לפתחה של החברה הישראלית, וישאירו את קרבות הלודרים לימים טובים יותר.
תנו לתבונה לנצח!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו