על שני דברים יש להודות לקורונה. האחד, על כך שהיא אינה מכוונת לילדים. לו היתה הקורונה מוכוונת ילדים, כמו נגיף הפוליו, המכונה גם שיתוק ילדים, היה סף החרדה קופץ פלאים. הילדים היו נעלמים לחלוטין מהרחובות ואווירת נכאים קשה היתה משתלטת על הציבור. סיבה נוספת להודות לקורונה היא על כך שלא פרצה לפני 30 שנה, למשל, ב־1991. הנה תזכורת מהימים ההם:
בינואר 1991 נדרש עם ישראל להיכנס לחדרים האטומים. הימים ימי מלחמת המפרץ ואיום גדול רוחש מעל הארץ: האם יממש סדאם חוסיין את איומו וישלח טילים? "אם כל המלחמות" כינה סדאם את המלחמה הצפויה, ואיש לא ידע אם להאמין לו. הוא דיבר על טילים עם ראשי נפץ כימיים שהוסיפו לתרחיש האימה, ולאזרחים חולקו מסיכות אב"כ (אטומי־ביולוגי־כימי) ומזרקי אטרופין. מסיכות האב"כ למבוגרים היו גדולות, שחורות ומפחידות (שום דבר שמזכיר את המסיכות הדקיקות של היום) ולילדים ולתינוקות הותאמו ערכות מיוחדות.
טילי הסקאד של הימים ההם שונים היו בעליל מהרקטות המוכרות לנו. אורכו של כל טיל כזה כגובה בניין בן ארבע קומות. לא פלא שחשש כבד מילא את הלבבות. החשש גבר כשהאיום הפך לממשות, ובליל חורף אחד בחודש ינואר נחתו על ישראל, בפעם הראשונה מאז הקמתה, טילי הסקאד. האיום התממש.
הספקנים, האמיצים והלגלגנים נקראו כולם להיכנס לחדרים האטומים. בימים ההם לא הומצא עדיין הממ"ד, המרחב המוגן הדירתי. "החדר האטום" לא היה אלא חדר אחד בבית שחלונותיו נאטמו בניילון והודבקו במסקינג טייפ. בכל עת שנשמעו ברדיו מילות הקוד "נחש צפע" נקראו כולם להיכנס לחדר האטום. 41 ימים נמשכה מלחמת המפרץ.
ובחזרה לקורונה. מה היו אמצעי התקשורת הזמינים בחדר האטום ב־1991? בחדר האטום היה לנו טלפון לחצנים, שבשיא תפארתו היה גם אלחוטי, כזה שאפשר להסיר מהתושבת ולנוע איתו בחדר. עוד היה לנו בחדר האטום מכשיר רדיו או טרנזיסטור ובו ערוץ שאיחד את שידורי קול ישראל וגל"צ. לצ'ופריסטים היתה בחדר גם טלוויזיה ששידרה בערוץ אחד, אמנם צבעוני. אם היה בבית מחשב אישי (הקופסה המלבנית הגדולה של פעם) והוא נמצא במקרה בחדר האטום, לא היתה כל תקשורת בינו לבין העולם החיצון. בימים ההם שלטו בכיפה דיסקטים שחורים ותוכנות איינשטיין. שום דבר שדומה או מתקרב לתקשורת אינטרנטית, שעשתה אז את ראשית צעדיה בעולם.
בכל עת שנדרשו האנשים להיכנס לממ"ד, מיהרו להתקשר טלפונית איש לרעהו. לבדוק אם והיכן נפל סקאד. לוודא שכולם בסדר. בתוך זמן קצר היו המרכזיות נופלות מהעומס. הם הצטופפו מול הטלוויזיה החד־ערוצית והיחידה שהיתה בבית, ראו את נחמן שי וגם שמעו אותו ברדיו החד־ערוצי.
מה היה קורה אילו נפלה עלינו הקורונה ב־1991? מה היינו עושים בבידוד בלי מחשב? בלי טלפון נייד? בלי יכולת לשלוח תמונות וסרטונים בזמן אמת? בלי תוכנת זום ובלי ווטסאפ? עם תקשורת חד־ממדית לחלוטין ובלי נטפליקס?
חבל שעלינו לבחור. אבל אם צריך לבחור, אז טוב עשתה הקורונה שהמתינה עד שנוכל לתקשר מרחוק.
פרופ' דליה גבריאלי נורי היא מרצה בחוג לפוליטיקה ולתקשורת במכללה האקדמית הדסה ירושלים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו