תשומת הלב הפוליטית ממוקדת בימים האלה בתככים הפוליטיים-משפטיים סביב בחירת יושב-ראש לכנסת למען חקיקה פרסונלית שתמנע מנתניהו להרכיב ממשלה או להעמיד עצמו שוב לבחירת האזרחים. החקיקה הזאת הייתה כנראה חלק מתוכנית רחבה יותר לכונן ממשלת מיעוט בעזרת הברית המפוקפקת עם הרשימה המשותפת השוללת זכות הגדרה עצמית של יהודים בישראל. היא סוכלה הודות ליושרם של "מורדים" אחדים מנבחרי כחול לבן לכנסת והודות לאורלי לוי.
לכאורה כחול-לבן נמצאת עכשיו במצב אומלל: היא לא יכולה כנראה להקים ממשלת מיעוט, אבל כן יכולה לחוקק חוקים לחסימת נתניהו, כי בהם יתמכו "מורדי" כחול לבן. אבל אם תחוקק אותם, ובזה תסכל ממשלת חירום, היא עלולה לגרור הקדמת בחירות, אם הקורונה תרשה. ואז, הונאת אלו מבין בוחריה שהברית עם המשותפת מקוממת אותם, וסיכול ממשלת חירום, עלולים להכות בה קשות בקלפי. הליכוד בכוחות מחודשים יוכל לבטל אז את החקיקה הפרסונלית ונתניהו ירכיב ממשלה.
אבל מעטים מדי מבחינים באיתותים על תוכנית ב': להפעיל את הברית עם המפלגות האנטי-ציוניות כדי לחוקק בחירה ישירה לראשות ממשלה משולבת עם איסור על נתניהו להתמודד בבחירה ישירה כזאת. היא תוצג בתור דרך להתמודד עם התיקו הפוליטי, כלומר מענה לצורך ממלכתי, ובא לציון גואל רכוב על גבי הרשימה המשותפת. בריאיון אמש חיזק לפיד את הרושם שזו התוכנית לביצוע בזמן שגנץ ינסה לשווא להרכיב ממשלה.
למי ששכח את שיטת הבחירות המזיקה ההיא, הבוחר מוזמן להצביע בנפרד בבחירה אישית לראשות הממשלה ובבחירה לרשימה לכנסת, ולעתים בבחירה ישירה לראשות הממשלה בלבד. שיטת הבחירות ההיברידית הזאת פוררה את מערכת הייצוג המפלגתית בישראל והעצימה מאוד את אי-היציבות. הפוליטיקה הישראלית עדיין לא התאוששה ממנה. היא אחת הסיבות לחולשתן היחסית של מפלגות השלטון שלנו.
בהלוך רוח הניהיליסטי שהשתלט על אנשי כחול לבן הם אולי מקווים לחולל שינוי מבני בפוליטיקה הישראלית: להקנות לבוחרים הערבים לראשות הממשלה כוח של בוררים בין הימין לשמאל בישראל. המודל של המפלגה הדמוקרטית האמריקנית עומד לנגד עיניהם, קואליציה עם המיעוט הערבי נגד הימין המתרקמת בקלפי, ולא אחרי הבחירות.
יש כאן עיוורון או זדון, מפני שהלאומיות האמריקנית שונה מהותית מהלאומיות כאן, היהודית או הערבית: האמריקנית מתפתחת מתוך המדינה, ואילו הלאומיות של האזרחים הערבים והיהודים במדינת ישראל קודמת למדינה כלשהי ומתנה אותה. זאת מציאות היסטורית מושרשת לעומק ואי-אפשר לשנות אותה בחקיקה. לכן מדינת הלאום היהודית הדמוקרטית אומנם מקנה זכויות אישיות וזכויות לשון ודת קולקטיביות לאזרחים הערבים – ואף מצליחה בזה אפילו בהשוואה למדינות שהמיעוטים בהן אינם מערערים על לאומיותן. אבל ישראל איננה מסוגלת להקנות להם זכויות לאומיות קולקטיביות, כנדרש במסמכי החזון שעיצבו את המצע של מפלגות הרשימה המשותפת. האזור כולו זרוע מדינות לאום ערביות, לרבות מדינה אחת (ירדן) וחצי-מדינה (הרשות) של ערבים-פלשתינים. מי שדורש ממדינת ישראל לענות על הצרכים הלאומיים האלה של אזרחיה הערבים בעצם מציע להותיר את היהודים חסרי זכויות לאומיות קולקטיביות במקום כלשהו בעולם, כי בתנאֵי העליונות האזורית הערבית, המדינה הזאת תיהפך בהדרגה למדינה ערבית.
מעמד כזה של בוררים בין הימין לשמאל שיוקנה לבוחרים הערבים בחוק לבחירה ישירה של ראש-ממשלה יקדם בהכרח ערביזציה של ישראל, עד כדי שינוי שמה כתקוות ערבים רבים בישראל, ויבלום את תהליך הישראליזציה המתחולל אצלם במקביל, עם כל הסתירה שבדבר. לאמיתו של דבר, הפרויקט העיקרי של ההנהגה הערבית בארץ הוא בלימה של תהליך הישראליזציה.
בצד היהודי, הפיכת הבוחר הערבי לבורר בין הימין לשמאל תבשר התפוררות רבתי, ניכור ואיבה שהמתיחות הנוכחית היא משחק ילדים לעומתם. הרעיון הזה לבחירה ישירה למען העלמת הימין הוא משחק באש. לא כדאי לאיש לזלזל בתגובה של הישראלים ברובם הגדול לאיוולת המסוכנת הזאת. היא הבליחה לאחרונה בחוגים האנרכו-ניהיליסטים המכנים עצמם "שמאל" בישראל, ברשתות ובמקומון שלהם "הארץ", ויש רושם שפוליטיקאים כמו לפיד ושלח מתכננים להיאחז בתוכנית בגלישתם מטה במדרון החלקלק.
פרופ' אבי בראלי הוא מרצה במכון בן־גוריון לחקר ישראל והציונות באוניברסיטת בן־גוריון בנגב
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו