האויב הנגיפי בשער מאיים ומהלך מעלינו כצל. ערים ברחבי הגלובוס שוממות, כלכלות מתרסקות ודיווחים אפוקליפטיים בטלוויזיה. וישראל? היא מתנודדת מצד לצד, ממלמלת משפטים לא ברורים על אחדות ועל משבר פוליטי שמזמן היה אמור להסתיים בממשלת חירום זמנית או אחרת.
זה נכון שמפאת הקורונה, תשומת הלב והסבלנות לפוליטיקה מוגבלות. אבל כשכל זה ייגמר, לא נוכל לשכוח איך בחסות המגיפה השמאל הישראלי חצה כל קו פוליטי אדום. את הלקחים הפוליטיים אפשר להפיק כבר עכשיו: איך באמת שולטים, ואיך משילים את כל העכבות וההיסוסים.
לא מדובר בקווים אדומים ערטילאיים, ולחלופין ימניים באופן מובהק. מדובר בעקרונות שגם באגפי השמאל ראו בהם את הבסיס לפעולה פוליטית, אך כעת נזנחו במסע חסר העכבות ורווי הקצף על השפתיים לכיבוש השלטון.
הדוגמה המובהקת ביותר היא כמובן החבירה לרשימה המשותפת אוהדת הטרור. כרכים שלמים אפשר למלא בציוצים, בנאומים ובהצהרות מצד אנשי כחול לבן על הגורמים החתרניים שהפכו לשותפיהם הפוליטיים. מלפיד עד יעלון, כל שותפי החרפה הוקיעו בעבר בחריפות את איימן עודה ואת חברי רשימתו ושללו שיתוף פעולה קואליציוני איתם. זו חרפה חסרת תקדים, שאפילו במפלגת הקולונלים הודו שהיא עומדת בסתירה מוחלטת להבטחותיהם.
גם המלחמה המזויפת בשחיתות ובגזענות נזנחה. מה לא נאמר על אביגדור ליברמן מצד עמיתיו החדשים? הוא צויר והוקע כגזען מושחת ופשיסט, וכמי שיש להרחיקו מכל מוקד שלטוני. מהשבוע הוא מגן הדמוקרטיה הישראלית ומצילה. והיו גם הקונספירציות החולניות שהחלו סמוך לבחירות, כשבני גנץ האשים את נתניהו כי הקורונה היא לא יותר מכלי משחק שנועד לשבש את הבחירות. אליו הצטרפו עיתונאים כמו אושרת קוטלר, שסיפרה כי המגיפה העולמית היא עלילה שמטרתה לשלוט בהמון ולהפחידו.
ואם זה לא מספיק, השבוע משפחות שכולות זכו ליחס מבזה וחסר תקדים, לאחר שחטאו והעזו למחות על שיתוף הפעולה עם רשימה שתומכת ברוצחי יקיריהן. הם הפכו "מופעלים" ו"מסיתים" וסומנו כניצבים בקמפיין. ח"כ יעלון סירב לפגוש את חלקם, וח"כית קארין אלהרר כינתה אותם "שכירי חרב" - ונאלצה להתנצל.
ויש כמובן את החוקים הפרסונליים שבמשך שנים הוזהרנו מהסכנה הטמונה בהם לדמוקרטיה. כחול לבן ושותפיה החדשים מיהרו, פלא פלאים, להגיש שלושה חוקים כאלה כבר ביום השבעת הכנסת. מדינה במצור? משבר עולמי? מצב חירום? זוטות! מטרת העל היא החלפת השלטון על הטיטניק בדרך לקרחון הקורונה.
ייתכן ששותפות הגנרלים וחובבי הטרור תצליח ותגיע ליעדה. ייתכן שההצעות הפרסונליות והרטרואקטיביות ייכנסו לספר החוקים. כרגע אין לכך חשיבות; המשאבים אמורים להיות מופנים למלחמה בווירוס, ללא תלות במצב הפוליטי. אך העם הנצור בציון רואה את המראות ושומע את הקולות, ואחרי המבול הוא יזכור את ריצת האמוק ואת אובדן הבלמים. ואולי הוא אפילו יחליט שגם לו מותר לאמץ את הכללים החדשים.
