ברשימה המשותפת המייצגת את אזרחי ישראל הערבים, הקבוצה הגדולה היא חד"ש. היא הכוח המתון כביכול ברשימה, לצד מעין־פשיסטים תומכי טרור, אסלאמיסטים לאומיים, חילונים לאומיים ואחרים. בתוך חד"ש, במתכונת של בבושקה בתוך בבושקה, מסתתרת מק"י, המפלגה הקומוניסטית הישראלית השלטת בחד"ש. ישראלים רבים מדי אמנם נרתעים משותפותיה של חד"ש לרשימה, אבל אומרים לעצמם שיש לכרות ברית פוליטית או אפילו לתמוך בחד"ש = מק"י, המתונה בעיניהם.
אבל מאחורי הפנים המהוגנות אולי של ראש חד"ש ומנהיג מק"י, איימן עודה, מסתתרת מעיני אותם ישראלים מסורת פוליטית מפוקפקת למדי של מאה שנות התנגדות מתמשכת לזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי. בשנות ה־20 וה־30 קומוניסטים יהודים וערבים אפילו הואשמו בהשתתפות ובתמיכה מחתרתית בהתקפות רצחניות על היישוב העברי. זו מסורת נסתרת, אבל אפשר לראות אותה ואת השלכותיה עכשיו. הבעיה היא שישראלים רבים מדי פשוט לא רוצים לראות.
מה בדיוק הם מסרבים לראות? את העובדה שהעמדה הפוליטית העיקרית שמק"י = חד"ש נוקטת בסכסוך הישראלי־ערבי היא עמדה אנטישמית. שלילת זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי היא הסוג הנפוץ והממאיר כיום של אנטישמיות, והאנטישמיות היא אחד הגילויים החשובים ביותר של הגזענות המודרנית. אנטישמיות היא גזענות כשהיא מיוסדת על הכחשת עצם קיומו של העם היהודי, שקיומו גלוי לעין כל, והיא גזענות כאשר שלילת הזכות של היהודים להגדרה עצמית קולקטיבית מתלווה לעמידה על זכויות הגדרה עצמית של עמים אחרים. סימון היהודים בתור חסרי זכויות פוליטיות קולקטיביות היה יסוד מכונן בהתהוותו של הקומוניזם בארץ ישראל משלהי העלייה השנייה ושנות ה־20 של המאה הקודמת.
וזה לא עניין מיושן שפג זמנו. למעט שנים בודדות, עד היום זאת העמדה העקבית של הקומוניסטים הערבים והיהודים - של הגורם המתון כביכול ברשימה המשותפת. הרבה זמן כמעט כל הישראלים היהודים ידעו את זה, ולכן דחו בשאט נפש את מק"י על גלגוליה. אז מה השתנה? ראשית התפתח הלך רוח פרוגרסיבי המחלק את העולם לטובים ורעים, שמאל וימין. הלך רוח כזה תמיד שירת את הקומוניסטים וסיפח אותם למחנה גדול יותר של ה"שמאל" כולו. כביכול הם "משלנו". היום, למרבה האירוניה והסילוף, הקומוניסטים מסופחים בצורה כזאת למחנה הליברלי.
שנית, התפתח שיח פוסט־מדרני המבוסס על איסורי דיבור מכליל על מיעוטים. אלה נציגיו של ציבור שלם, ברוב גדול מאוד, ועלינו לקבל אותם, אחרת נימצא אשמים בגזענות. באירופה המחנה הדמוקרטי מבודד מפלגות גזעניות. הוא נמנע למשל מהכנסתן לקואליציות ממשלתיות. לאחרונה זה חולל משבר חמור בהנהגת הנוצרים־דמוקרטים בגרמניה. אבל בארץ בידוד של רשימה שהיא אנטישמית לפי ההגדרה הבינלאומית המחייבת - שכן היא שוללת מהיהודים זכויות המוקנות לעמים אחרים - בידוד כזה הוא־הוא המתויג כגזענות.
מתקפת הזעם הקדוש נגד המבקרים את הברית המסתמנת של מנהיגי כחול לבן עם הרשימה המשותפת היא, בין השאר, תוצאה מנפלאותיו של השיח הפוסט־מודרני המלבין את השחור. וזאת התנהגות שיח לא חדשה. מקורותיה בתרבות השקר הקומוניסטית שמק"י עצמה אמונה עליה. היטיב לתאר אותה הסוציאליסט הרדיקלי ג'ורג' אורוול בספרו הבלתי נשכח "1984". המשטר הטוטליטרי שתיאר שם הסופר הגדול מבוסס על עיוות השפה ועל יצירת "שיחדש", שיח המבשר את הז'רגון הפוסט־מודרני. השיחדש מומחש בשלושת עקרונות המפלגה הטוטליטרית: מלחמה היא שלום (גרסה מקומית: "קורבנות השלום"), חירות היא עבדות (גרסה מקומית: הוקעת האנטישמים היא גזענות), בערות היא כוח (האמת היא סוג של שקר).
לא על הקרקע המתעתעת הזאת אפשר לייצב את יחסי האזרחים הערבים בישראל עם הרוב בישראל. למרבה הצער, רוב גדול מהאזרחים הערבים תומכים בשלילה אנטישמית של זכות ההגדרה העצמית מהיהודים. אפשר להבין מדוע: יישומה בישראל מפריד בין אזרחותם ללאומיותם. אבל עודה, עם המסיכה המחייכת על הפנים האנטישמיות, אינו מציע דרך להתמודד עם הקושי הזה. הדרך היא פיתוח חברתי־כלכלי עמוק של המיעוט המוסלמי בישראל והוצאת הרוח ממפרשי התקווה הערבית לבטל את המדינה היהודית. אז יהיה אפשר לצקת תוכן מלא יותר באזרחות הערבים בישראל.
פרופ' אבי בראלי הוא מרצה במכון בן־גוריון באוניברסיטת בן־גוריון בנגב
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו