זה כמו חלום. אנחנו מקיצים בבוקר, והחלום המשונה עוד פה. החדשות מכניסות אותי למתח. השרירים נמתחים בגומיות של רעל. המידע שמגיע מהעולם מצטט מתוך הוליווד, לא מהחלק הטוב שלה. אני צריכה להפסיק לצרוך חדשות. אויב בלתי נראה, מגיח מן האין, מפיל חללים רבים במדינות שדומות לנו.
נגיף מסתורי הפך את כל הגלובוס לפלוגה אחת שנלחמת בשוחות "שכם אל שכם" פלוס שני מטר רוחק, וכמיטב הקלישאה - בלי הבדלי דת, גזע ומין. מעניין אם יש פחות פשיעה בימים אלו.
קשה להיות המבוגרת בימים כאלה. ובחרדות שלי אני שואלת את המלאך גבריאל: אני המבוגרת? אין מבוגר אחר שינהל פה את העניינים, ירגיע את הילדים, יהיה פנוי לעשות איתם פאזלים? אין מבוגר שירגיע אותי? גם אני ילדה. ומשה בר סימן טוב לא עוזר להירגע.
אני מתעוררת ליום השני של השגרה החדשה, ומרגישה שהוא כמו היום העשירי. לפני כמה חודשים שמתי לב שהילדים שלי לא ראו אף פעם השתקפות של עצמם בחלון ראווה. חלונות הראווה ברחוב, המחזירים בבואה של העוברים ושבים המופתעים ממראם, נעלמו מהנוף עם מעבר החנויות לקניונים.
אם המצב הזה יימשך ייעלמו מהחיים שלנו כל כך הרבה דברים שאין למנות. החוויה האנושית כולה כרוכה בלהקות־קהילות, בהצטופפות לצד הבל פיהם של אחרים, בבני אדם שנוגעים זה בכפו של זה.
אין רעשים מבחוץ. הרחוב ריק, המדרכות נקיות. בבית יש שמיכות על הרצפה וספרי לימוד על שולחן האוכל. כולם נשארים בפיג'מות. אני מדלגת מילד לילד עם כמות מטלות לימודיות שיכולה להחזיק אותם עד הלילה. אני שוטפת כלים ובחצי אוזן מאזינה לשיעור וידאו שסיני משתתף בו עם המורה קרן ותלמידי כיתה ב' המתוקים.
הם לומדים על יעקב אבינו. הם בתוך הנצח עכשיו, עם רש"י ואונקלוס. הילדים מצביעים דרך המחשב. קרן מקשיבה להם בתשומת לב. כשאני מתקרבת למסך אני רואה שהילדים הקטנים של קרן יושבים על ברכיה.
יש לי זמן להאזין לכל השיעור של כיתה ב' על הברית בין יעקב ללבן כי הכיור מלא. אני מספקת לילדים שלוש ארוחות מלאות ביום אבל לא מסתבכת יותר עם כדור הארץ, לא מוציאה חד פעמי. אין ספק ש"השבתה חלקית במשק" היא עניין משמין. המערכת החיסונית שלי מבקשת פחמימות פשוטות ומנחמות. בסוף השיעור קרן מבקשת מהילדים לברך אלו את אלו. הילדים אומרים "שיהיה לכם יום שמח", "שתגמרו מהר את השיעורים", "שלא תידבקו בקורונה".
הקטנים שאלו אותי אם יהיה לנו מספיק אוכל. סיפרתי להם על המן שחיכה לבני ישראל במדבר בכל בוקר. אוכל לא יחסר, אמרו השפתיים שלי. הראש חישב אפשרויות. בהמשך היום שמתי לב שלמרות שהמזווה גדוש, אני משחררת מלאי באופן מדוד.
אחרי יומיים בבית אני מבינה שהאוכל מתכלה בקצב טורבו, פי עשרה יותר מאשר בשגרה. גם ניירות הטואלט הולכים מהר. אני חייבת להיצמד שוב לחדשות, לשמוע אם הגיעה אספקה חדשה של נייר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו