הרבה מאוד מהכעס בשמאל על אורלי לוי־אבקסיס, כך אני מאמין, שיקף משהו דמוי מנגנון השלכה פסיכולוגי. מי שבעצם קצת רימו את עצמם כשקיבלו בשוויון נפש את שילובם של "ימני מחמד" ברשימות השמאל, מאשימים כעת דווקא את לוי־אבקסיס - ואולי גם אחרים שיבואו בעקבותיה - ברמאות. וזה מתפרץ בזעם יצרי ורגשי במיוחד.
משהו מעין זה עובר כעת לדעתי גם על הימין, הכעוס והנזעם מול שיתוף הפעולה הקואליציוני בין כחול לבן לרשימה המשותפת. יש הרבה אותנטיות בכעס הזה. הזעם והעלבון שחשים רבים במחנה הלאומי - ולמעשה ברוב הציוני בכלל - אינם תוצר של התססה או הסתה מלמעלה. כדאי לחברים בשמאל לוותר על הפוזה המתנשאת. לא גזענות ובטח שלא "פחד מחמישית מהאוכלוסייה" משתקפים בביקורת הציבורית החריפה. חלק ממופעיה קשים ולא אסתטיים, אבל היא נובעת במהותה מהתנגדות אידיאולוגית פונדמנטלית, מבוססת ומוצקה, שהשמאל, בנוחות וירטואוזית, מסיט ממנה מבט ומתכחש למניעיה. רק שהארכיון זוכר הכל, והוא מדבר.
ועדיין, הימין כועס קצת גם על עצמו. כועס, כי הוא יודע שהוא הבליג על שיח מנכר, לעיתים דוחה, וכן, גם גזעני, שהרחיק ממנו עוד ועוד את הציבור הערבי. הוא כועס על עצמו כי קשה לו לראות איך אחרי שממשלות הימין בעשור האחרון הזניקו את המעמד הבינוני הערבי - ותמכו בכינונו של דור חדש של אזרחי ישראל ערבים מעורבים, פעילים ומשולבים בחברה ובכלכלה יותר מאי פעם - הוא לא זוכה בהוקרה על כך. להפך, מי שקוטפים את הפירות הם דווקא הכוחות הפוליטיים שבכסות רטוריקה של פיוס ודו־קיום, מעניקים לגיטימציה לניכור של החברה הערבית ממדינת ישראל, ומעודדים דחייה של הלאומיות היהודית.
הימין צריך להיות ישר עם עצמו: הוא פספס את אזרחי ישראל הערבים. לא רק אלקטורלית, אלא גם חברתית. הוא החמיץ הזדמנות לחבר את החברה הערבית לישראליות מחבקת ומשלבת, ובסגנונו המתלהם דחף אותה לזרועותיה של תפיסה א־לאומית ומתריסה. אפילו החבירה של המשותפת לכחול לבן נעשית באופן לעומתי, כ"תשובה הולמת להסתה".
ייתכן שבדיעבד נוסח חוק הלאום והסברתו, היו טעות (שהמרוויחה ממנה היום היא המפלגה שבה יושב מהנדס החוק עצמו). אבל המגמה היתה שם קודם. הליכוד יכול היה וצריך היה לעשות עם הציבור הערבי את מה שהוא עשה עם המזרחים בשנות ה־70. לבנות איתם מסלולי השתתפות בפוליטיקה תחרותית, מעין מהפכת סניפים חדשה, שתפעל לצד הצמיחה האמיתית של ערוצי המוביליות החברתית וחיזוק המעמד הבינוני הערבי.
לא מאוחר. אם החברה הערבית באמת מעוניינת להיכנס למשחק הפוליטי כשותפה, הימין עוד יכול לחזור למשחק ובגדול. כשמביאים בחשבון את הנטיות הכלכליות־שמרניות ואת המסורתיות בחלקים גדולים של הציבור הערבי, אפשר לדמיין בקלות ברית שמרנית יהודית־ערבית. בפרט אם היא תציג פלטפורמה לפוליטיקה פרגמטית, שמוכנה להשעות את השסע הלאומי. אני מאמין שזו צריכה להיות משימתו העיקרית של הימין הליברלי בעשור הזה.
