מה בין הציבור הערבי לבין מנהיגיו

הכללות בנושא "הערבים" בישראל ראוי לבחון בזהירות. בשני הקצוות הפוליטיים יש ניסיון שיטתי לאחז עיניים, ובאחד מהם גם מידה נדיבה של הונאה עצמית. בימין העמוק מייחסים לכל אזרח ערבי את העמדות הקיצוניות הרווחות בקרב האליטות וההנהגה הפוליטית, ומניחים שהוא עוין לישראל ותומך טרור. בשמאל, ולאחרונה גם בחלקים חשובים של המרכז, נוטים להכחיש את המגמות הרווחות באליטות ובהנהגה הערבית, ולהתעלם ממשקלן הפוליטי המכריע. שם נוטים להכחיש את הדה־לגיטימציה של המדינה היהודית, את התמיכה הגורפת באויביה, את ההבנה לטרור ואת האהדה וההזדהות עם מבצעיו, כמו גם את הגיבוי למשטרים ערביים מאוסים וברבריים. ההכחשה הרווחת באגף הזה מלווה בטענה שמי שמצביעים על הדומיננטיות של העמדות העוינות בקרב המנהיגות הערבית אינם אלא גזענים, המבקשים לשלול מן הציבור הערבי את זכויות היסוד הדמוקרטיות.

בעשור האחרון התחולל בתפיסתו של הציבור הערבי בישראל מפנה עמוק, במקביל לאכזבה שפשתה באזור בעקבות טראומת "האביב הערבי" והתמסדותה של ההכרה בדבר עומקו של הכישלון ההיסטורי של הערבים בעת החדשה להתמודד עם אתגרי העולם המודרני. הערבים בישראל מודעים לא רק להתפוררותן של מדינות ערביות, למלחמת כל בכל המשתוללת בחלקן, לסבל התושבים ולאובדן תקוותם להיחלץ ממצוקתם העמוקה. הם מודעים הרבה יותר מבעבר לאחריותה של התרבות הפוליטית המקובלת באזור לכישלון הזה. במקביל, הם מודעים להצלחתה המסחררת של ישראל, להערכה הרבה שהיא זוכה לה בעולם ובעיקר לתרומתה המכרעת של ההצלחה הזו לאזרחים הערבים במדינה היהודית - בביטחון החיים והרכוש, בחירות האישית והפוליטית, ברווחה הכלכלית ובסיכוי להתחבר לאיכות החיים המקובלת בעולם המפותח. הם מתלוננים, כמובן, על אפליה וקיפוח, ואינם נוטים לקבל אחריות על מחדליהם, אך גם יודעים את מקור רווחתם ורוצים להיבנות מן המדינה היהודית.

כל עוד אינם צריכים להזדהות בשמם, אין לאזרחי ישראל הערבים בעיה להודות בכך. במשאל שערך המכון הישראלי לדמוקרטיה ב־2019 התברר כי 83% מן הערבים סברו שרוב הערבים אזרחי ישראל רוצים להשתלב בחברה הישראלית ולהיות חלק ממנה. 85% מן הערבים (ושיעור זהה בקרב היהודים) ציינו כי ישראל היא מקום שטוב לחיות בו. 65% מהערבים חשו גאווה בהיותם ישראלים, ו־98% הגדירו את יחסי העבודה במקומות עבודה משותפים כטובים או טובים מאוד. 35% אפילו תמכו בהחלת חובת השירות הצבאי על ערבים. 58% סברו שחברי הכנסת הערבים אינם מייצגים היטב את הציבור הערבי. 
ראשית, ראוי לברר את הפער העמוק בין העמדות המתונות יחסית שמביע הציבור הערבי הרחב (באופן אנונימי) ושאיפתו להשתלב במרקם הישראלי, לבין עמדותיה המתריסות והרדיקליות של ההנהגה הערבית. שנית, מעניין לברר מדוע מצביע הציבור הזה ברובו הגדול בבחירות דמוקרטיות וחשאיות שוב ושוב למנהיגות שרובה מביע עוינות לישראל והזדהות עם אויביה, ומדוע אין אפילו מיעוט משמעותי מקרב האוכלוסייה הערבית המביע בגלוי ובפומבי את יחסו החיובי לישראל.

כדי לפענח במלוא היקפה את הסוגיה הזו, ואת הדיסוננס בין מאווייו של הציבור הזה לבין נציגיו הנבחרים, חשוב לברר את המסד האידיאולוגי; בהמשך - להביא בהרחבה עמדות אופייניות של מנהיגיהם; ולבסוף - להראות כיצד מרכיב חשוב של אותה תרבות פוליטית, שהכשילה את החברות הערביות באזור בהתמודדות עם אתגרי המאה ה־20 והמאה הנוכחית, מסביר גם את הפער בין רצון ההשתלבות של הציבור לבין הייצוג הפוליטי שבחר, המכביד מאוד על היעד הזה ואף מכשיל את עיקרו.

ובינתיים - רק טעימה מן המסד האידיאולוגי: כמעט כל בני האליטה הערבית סמכו את ידיהם על אחד או יותר מ"מסמכי החזון" שהגדירו את השקפת עולמם ואת האסטרטגיה הלאומית המומלצת. החשוב שבהם קבע, בתמיכת איימן עודה, כי מדינת "ישראל היא תולדה של פעולה קולוניאלית, שאותה יזמו האליטות היהודיות־ציוניות באירופה ובמערב", היא אשמה ב"גירוש רובו של העם הפלשתיני" וב"ניהול מדיניות קולוניאליסטית פנימית נגד אזרחיה הערבים־הפלשתינים", ואלה, רחמנא ליצלן, "נאלצו לשאת אזרחות ישראלית".

ד"ר דן שיפטן הוא ראש התוכנית הבינלאומית לביטחון לאומי באוניברסיטת חיפה, ומרצה בתוכניות ללימודי ביטחון באוניברסיטת תל אביב

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו