כדאי להתפלל ששיח ה"אחדות" הפעם אינו שוב משחק ב"פוליטיקה של האשמות", שמעבירה את הכדור מצד לצד, כי ממשלת חירום לאומית שאותה ירכיבו שתי המפלגות הגדולות כבר אינה רק צו השעה. היא צו החיים פשוטו כמשמעו.
זר, לו היה נוחת כאן בעשרת הימים הראשונים שאחרי בחירות מספר 3, היה משוכנע שנטרפה דעתנו. כבר חודשים ארוכים ששני ה"עמים" היהודיים שחיים כאן לופתים זה בגרונו של זה וצועקים: "ניצחנו". אבל האמת היא שכולנו מפסידים, ומרגע לרגע יותר ויותר.
הקרעים מתרחבים והשסע הפנימי רק מעמיק. השפה הקשה והשנאה אוכלות בנו בחודשים האחרונים, ועכשיו האיום כבר אינו רק על הנפש ועל הנשמה של כולנו, שמסוכסכת עם עצמה ובתוכה בריב אחים בלתי פוסק. עכשיו האיום הוא קיומי כפשוטו, ורק לקצה הקרחון שלו נחשפנו בינתיים. משבר הקורונה צפוי להתעצם ומחירו הכבד כבר בפתח - כלכלית, משקית, תעסוקתית, בריאותית, וחלילה גם בחיי אדם.
בנימין נתניהו ובני גנץ חייבים להביט למציאות בעיניים, להתיר נדרים, להתעלם ממשקעים אישיים קשים, משנאות, משגיאות; לאחסן את האגו עמוק במגירה, לנעול אותו שם במפתח ולהטיל את המפתח לים. בעיקר נדרש מהם להחליף דיסק: המטרה - שלטון, אינה יכולה להמשיך לקדש את האמצעים. מי שמתכחש לכך עכשיו הוא אחד מהשניים: או עיוור, או שישראל אצלו - לא באמת לפני הכל.
הכמיהה לאחדות צריכה להגיע מלמטה, מהציבור, מאיתנו. הפוליטיקאים שלנו קצת כישפו את הציבור וגררו אותו עמוק אל תוך הרפש והיריבות האישית והאידיאולוגית. כבודה של יריבות זאת במקומה מונח, אלא שכרגע מונח על הפרק הרבה יותר מכך: הן היחד, שהיה סוד כוחנו שנים כה רבות, והן הקיום שמותנה בכך.
בני גנץ צריך להניח לכתב האישום נגד נתניהו ולהתעלם ממנו. בית המשפט יאמר בסופו של דבר את דברו. 2.5 מיליון מצביעים היו מודעים לכתב האישום הזה כשהצביעו בעד מפלגות הגוש. עובדה שזה לא שינה להם, אולי להפך. גנץ גם חייב להניח לתוכנית העיוועים שלו.
למצוא את המכנה המשותף
בנימין נתניהו מצידו חייב להפנים שממשלת ימין־עריקים רק תנציח את הקרע; שיש עוד אנשים מוכשרים וטובים לידו ומסביבו, וגם - שמול הגוש שלו ניצב גוש אחר - פצוע, חרד, שוחר טוב ומאמין בצדקתו.
עכשיו הזמן למצוא את המכנה המשותף, והוא רחב דיו. לשלב ידיים כדי להתחיל לחבוש את הפצעים שיצר התיקו המתמשך ואת אלה שיוצרת ועוד תיצור הקורונה. הממשלה החדשה צריכה להיות ממשלת חירום לזמן קצוב. אם נקרא לה ממשלת אחדות - זה יהיה מזויף ולא אמיתי, אבל ייתכן שמתוך החירום והיחד שנכפה על כולנו, תגיע גם האחדות. נתניהו יהיה ראשון, למרות משפטו. הניסיון, הכישרון והמעמד שלו מחייבים זאת. בני גנץ חסר הניסיון רק ייצא נשכר מכך. הוא יגיע בשל ומוכן יותר לחצי השני, שבו נתניהו יפנה את כיסאו.
לנשיא המדינה ראובן ריבלין הועידה ההיסטוריה את התפקיד החשוב הזה - לכפות על הצדדים את השותפות, שכה מתבקשת עתה. "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת..." אמנם נכתב על אסתר המלכה בימים רחוקים, אבל דברים אלה נכונים גם היום בנוגע לריבלין, ו"מי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות...". הנשיא מבין דבר או שניים בפוליטיקה, ומעמדו הרם יאפשר לו לעשות זאת.
קווי היסוד של הממשלה החדשה, ממשלת החירום, צריכים להיות קווי הסכמה מינימליסטיים, כולל הבנה שיהיו דברים שלא יוסכמו. בעוד שנה עד שנתיים אולי נלך שוב לבחירות, אבל עד אז אולי נלמד מחדש שאפשר גם אחרת.
