"שיסוי" עלייך, ישראל

לכאורה מלאה הארץ שיסוי והסתה. אבל אם מנקים את ההיסטריה של התקשורת, את ההתפנקות הבלתי בוגרת של עדיני הנפש המקצועיים ואת זעקות השבר המניפולטיביות של החסידים הפוליטיים מכל האגפים, לא נשאר הרבה.

כל מערכת בחירות דמוקרטית וכל מאבק פוליטי לגיטימי בחברה חופשית רווי מניפולציות, דה־לגיטימציה, הכפשה בלתי הוגנת, כינויי גנאי, ותיאור מציאות מעוות וחסר ניואנסים של "כוחות אור" מול "כוחות חושך". זה התחליף הדמוקרטי לאלימות ולדיכוי, במאבק הניטש מאז ומתמיד על עמדות כוח.

בבריטניה רווחת רשעות מסוגננת, מלווה בהומור מעורר קנאה; בארצות הברית מככבים פשטנות, נאיביות ולאחרונה גסות; ובישראל - צרחנות, בלוויית זעקות שבר מומחזות היטב, על אודות הפקרת הביטחון וקריסת הדמוקרטיה. פה ושם אפשר למצוא, בארץ ובחו"ל, חריגים לטובה מן המתכונת הזו, אך הם נדירים בחברות שבהן ניטש ויכוח בשאלות הרות גורל.

בישראל המצב נסבל. אנחנו רחוקים מאוד, למשל, מן השיאים של העימותים בין בן־גוריון לבגין, מן הסערה האמוציונלית של בחירות ה"צ'חצ'חים" ב־1981 או ממאבקי אוסלו. הכל עושים זאת. הכל מאשימים את זולתם. הכל ימשיכו בכך, משום שזה "עובד": משיג תוצאות פוליטיות. לכל ציבור מופנה "שיסוי" המפעיל אותו.

זה שנועד למשכילים יותר מתוחכם, אך לא בהכרח פחות שקרי ומניפולטיבי. בכל המקרים הוא מקל על הבוחרים בעיצוב עמדה פוליטית פשטנית מול מציאות מורכבת. ה"שיסוי" בדרך כלל לא מסוכן, מכיוון שגם קהל היעד יודע, לרוב, שמדובר בהגזמה פראית או בהבטחות חסרות כיסוי. 

גם מבקריו הקשים של גנץ יודעים שאין שחר להצגתו כעלוב ומבולבל, הממתין להזדמנות למכור את המדינה לאויביה. גם יריביו המושבעים של נתניהו יודעים שהשוואתו לדיקטטור טורקי אנטישמי, הכולא בסיטונות את מבקריו, היא מגוחכת. 

גם ציפי לבני ותומכיה ידעו שלסיסמה בנוסח "ביבי אסון - ציפי שלום" לא היתה הצדקה (ולאחר השמעתה הובילה בממשלת נתניהו את המשא ומתן עם הפלשתינים שכשל, כצפוי, באשמתם). כל מי שעיניהם בראשם יודעים כי הטענה העלובה בדבר פשיזם, בולשביזם וקריסת הדמוקרטיה בישראל מופרכת זה שנים ארוכות על ידי עצם מאבקם הנמרץ והחופשי של משמיעיה.

הכל במסגרת כללי המשחק המגעילים, אך הלגיטימיים. החריג המסוכן מצד התוכן הוא קריאה לאלימות, ומצד המשמיעים - הסתה של רבנים. חסידיהם הפשטניים מייחסים להם סמכות של הוראת פעולה, ועלולים לפרש את דבריהם כהנחיית ביצוע באמצעים אלימים. כאן ראוי לנקוט משנה זהירות ולהפעיל ריסון ממלכתי על רבנים שהם עובדי מדינה.

ואשר לנעלבים - שייעלבו. לא נורא. ראשית, זה יעזור להם בתהליך ההתבגרות, בחברה הכוללת במסגרת חופש הדיבור גם את החופש לשקר, לעוות ולסלף, ועד רף פלילי ידוע - גם להכפיש. שנית, מנהיגי הנעלבים ימהרו לגייס את העלבון לטובתם הפוליטית. האופנה האוסרת העלבה או פגיעה ברגשות מקיפה לאין שיעור מן המידה הראויה, ובכל מקרה אינה צריכה לחול על מאבקים פוליטיים ועל הדיון האקדמי.

האיום של פגיעתה בחופש הביטוי, המחשבה והמחקר - חמור לאין שיעור מחומרת הפגיעה ברגשותיהם העדינים של יחידים או קבוצות הבוחרים להיעלב מהם. מכל טענות ה"שיסוי", המקובלת והמופרכת ביותר היא זו הנוגעת להסתה כנגד הערבים אזרחי המדינה. זו ראויה לדיון נפרד, שיתמקד בדיסוננס בין שאיפתם להשתלב במדינה, לבין בחירתם במנהיגות מתריסה ועוינת. 

רוכלי ה"שיסוי" בזים לשיקול הדעת של הבוחרים. הם מכחישים שהשלטון נמנע מהם משום שהציבור איבד את אמונו בהם ובדרכם, ומניחים שנהג כך משום ש"הוסת" על ידי מתנגדיהם. הם מעדיפים להפקיד את השיקול הדמוקרטי בידי מי שהם רואים כמקורביהם ומכנים "שומרי הסף".

היתה זו כנראה שאלה של זמן עד שהמגמה המסוכנת הזו הגיעה למיצוי האבסורדי והנלעג שלה במאמר של עיתונאי ותיק ומוכר ב"הארץ", שהציע השבוע "לנוכח ההסתה" להטיל על ראש השב"כ את המשימה "להגן על הדמוקרטיה השברירית של מדינת היהודים ולמנוע מלחמת אזרחים".

ד"ר דן שיפטן הוא ראש התוכנית הבינלאומית לביטחון לאומי באוניברסיטת חיפה, ומרצה בתוכניות ללימודי ביטחון באוניברסיטת תל אביב

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו