סתיו 1934. היישוב היהודי בארץ ישראל מתבשר על חתימת הסכמי לונדון. לאחר פגישות משא ומתן רבות, הצליחו בן־גוריון וז'בוטינסקי להגיע להסכמה על כללי משחק מפלגתיים, פוליטיים וכלכליים שיביאו קצת שקט לרחובותיה של תל אביב המתפתחת. המאבק האלים בין שני הפלגים בתנועה הציונית דאז, שאת שיאו אפשר לסמן ברצח ארלוזורוב, אמור היה להסתיים.
אלתרמן, שסירב להתרגש מהשלום שפרץ לפתע בין הרוויזיוניסטים לאנשי העבודה, מפרסם ב"הארץ" את השיר "שלום". בציניות חדה כותב אלתרמן "כל העניינים נושנו, כל נושא נדוש, נחבט, וחשבתי כבר, כי אנו נרגע לאט לאט, ואפשר יהיה בנחת עין לעצום בליל - אך פתאום כשד משחת, בא שלום על ישראל".
אכן, "הסכמי השלום" עוררו מחדש את הוויכוח שנסב על שאלות דוגמת שיוך מפלגתי, פרסומים בתקשורת והסכמי עבודה, אף שלרגע היה נדמה שהוא עייף כבר וגווע. אך זו היתה אשליה, משום שזה לא היה ויכוח אלא מאבק. וזהו מאבק שמתקיים גם בימינו והוא יכול להסתיים רק בכניעה.
ממשיכיהם של בן־גוריון וז'בוטינסקי, וקבוצות אחרות שהצטרפו למערכה, מאיימים על החברה הישראלית במאבק שהוא כמו כשל חיסוני נרכש שעלול להביא אותה אל סופה. כי מאז אותו סתיו קמה המדינה בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית, ויש חוק, ואולי יש גם סדר, ודווקא בגלל זה יש עניין לנהל את המאבק בעוצמה יתרה.
שהרי זהו רק לא מאבק על ערכים, אנחנו כבר חפים מאשלייתם של אלה. מלבד קומץ של הוזים שתמיד לוקחים ברצינות רבה מדי סיסמאות בשם שמיים, ומדי פעם שוברים באופן טראומטי את כללי המשחק, נראה שאף אחד לא באמת מאמין שהמאבק בישראל היה אי פעם מאבק ערכי בלבד. זהו מאבק על אינטרסים, על כוח ועל שליטה, שבימינו נחקקים כחוקים ונקבעים כתקדימים ונאכפים באמצעות זרועותיה של המדינה.
וזה מאבק שתמיד גובה את קורבנותיו, אז כן עתה, למרות שהוא כבר לא מתנהל בין תנועות פוליטיות שמחזיקות באידיאולוגיות מתנגשות. אנחנו כבר חפים גם מאשלייתן של אלה. אלא זהו מאבק בין חמש אליטות בחברה הישראלית שחבריהן נלחמים כל העת, מלחמות פנימיות בתוך האליטה ומלחמות חיצוניות עם חברי אליטות אחרות.
בישראל של היום יש אליטה פוליטית, אליטה כלכלית, אליטה צבאית, אליטה אינטלקטואלית ואליטה דתית, וכל אחת צודקת, ונכונה, וחזקה, וחכמה, וקדושה בעיני עצמה. וכל אחת רוצה חלק גדול יותר בעוגה. והעוגה, יודע כל חבר בכל אליטה, ברוך השם, רק הולכת וגדלה.
הפנסים בתל אביב כבר לא נעים ברוח, הם התרגלו לכך שאינטרסים מתחפשים לחילוקי דעות. גם בכיכרות כבר לא תוסס ויכוח, לא בין הנגד ולא בין הבעד. נגמלנו סופית מחשיבותן של עצרות והפגנות. מאז קיץ 2011 אנו חפים גם מאשלייתן של אלה. אז מה עם הפייסבוק רועש וגועש, וערימות של מילים חלולות ממלאות פוסטים עלק־פוליטיים חדשות לבקרים.
אז מה אם קבוצות וואטסאפ נפוחות מחשיבות נפתחות למכביר. רשתות חברתיות הן לא מקום למחאה, וציוץ הוא רק ציוץ לטוב ולרע. את מבטחנו לא נשים גם בתקשורת: העיתונות משחיזה סכינים רק משום שהיא חלק ממאבק האליטות והיא דואגת לעצמה.
כי זה הסיפור האמיתי, האלימות ביישוב היהודי לרגע לא פסקה, היא פשוט לובשת ופושטת צורה כבר למעלה ממאה שנה. לכן כל אחד צריך להילחם על האינטרסים שלו, או להחליט שהוא חי כאן כמו תייר.
ואם אחרי הבחירות יספרו לכם על שלום אחדות ואהבה, אז מותר לכם לעצור לרגע ולקוות, אמן כן יהי רצון, שמתרחש לפניכם נס והאליטות החליטו ברגע של התעלות ושל תבונה שיש סיכוי להקים פה חברה ראויה.
רק בבקשה שמרו על נפשותיכם ואל תשכחו את הציניות של אלתרמן, בחצי חיוך תחזרו על דבריו ותגידו "איך אפשר שלא לרתוח? איך אפשר לישון דומם? השלום הומה במוח, השלום מרתיח דם".
ד"ר קותי שוהם הוא מרצה לפילוסופיה בתוכנית הרב־תחומית במדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו