2020-2019 תירשם כשנה היסטורית שבה לראשונה ישראל לא הצליחה לגבש קואליציה ונדרשה לבחירות בפעם השלישית בתוך שנה. עד ליום הבחירות ממש, הצביעו הסקרים על המשך "הפלונטר", כלומר היעדר הכרעה ברורה.
לפחות מבחינה אחת, רעיונית ומבנית, אין זה משנה אם אור ליום שלישי הושגה הכרעה מוחלטת או אם לאו. המשבר הפוליטי הזה משקף קלקול בתרבות הפוליטית של ישראל - ועונת הבחירות הזו צריכה להמריץ אותנו לתקנו.
החברה הישראלית היא חברת מהגרים, ואזרחיה הביאו עימם תרבויות מובחנות וכללי משחק שונים ממדינות רבות, מקהילות מגוונות. אך בשונה מארה"ב הגדולה של אמריקה, שמייסדיה ומנהיגיה השכילו למסד כללי הסכמה לאומית המחברים בין הצדדים השונים, ישראל טרם השלימה לנסח את כלליה, והמערכת הפוליטית שלה אף מתחמקת לעיתים מהתמודדות עם סוגיות ליבה פתוחות, המכבידות במידה רבה על הלכידות הישראלית.
אין ספק, ישראל לא לבד בהתמודדות עם שאלות מדיניות טעונות ועם דילמות ערכיות קשות. מדינות דמוקרטיות רבות מתמודדות עם סוגיות ליבה - אבל הן עושות זאת. הן עושות זאת, למרות הקושי, כי אחרת המצב של האזרחים עלול להיות גרוע יותר.
או אז הן בוחרות לאמץ, כל אחת במסגרת השיטה הדמוקרטית שלה - כללי הסכמה מדרג עליון, שהתוצאה המעשית שלהן היא הכרעה עקרונית או לכל הפחות פשרה בין ערכים בשאלות מדיניות קונפליקטואליות או אימוץ מדיניות חלקית. לרוב, כללי ההסכמה נקבעים בחוקות - לעיתים לאחר מאבק חברתי.
ישראל שונה: היא טרם בחרה כללי הסכמה יסודיים כאלה. שורר אמנם - אם כי במידה פחותה בדורות האחרונים - קונצנזוס על כך שהחלטות צריכות להתקבל ב"צינורות המקובלים" - בכנסת ובממשלה, אבל סוגיית המשילות והאחריות על קבלת ההחלטות עדיין שנויה במחלוקת.
מעל הכל, רובצת כמשקולת כבדה על הפוליטיקה הישראלית דחיינות כרונית. המערכת הפוליטית פשוט לא עוסקת בצורה יסודית ושורשית בשאלות שנמצאות בוויכוח עקרוני וערכי. החברה הישראלית אינה פותרת את מחלוקותיה מצד אחד, ומצד שני אינה מגלה גמישות ונכונות להתפשר. חיים עם ה"סטטוס קוו" - בכל התחומים.
אך מכיוון שהחיים החברתיים אינם סובלים ריק, אימצנו שיטות חלופיות. מצד אחד - אימפרוביזציה. נסתדר איכשהו, בשיטת "כיבוי שריפות". לעיתים זה אף גרוע יותר: מגישים פתרון אינסטנט - במקום דיון עומק. כך הגענו לשנת בחירות עם הבטחות לפתרון "פעם אחת ולתמיד" של סוגיות דת ומדינה, או מנגד, "לקבוע גבולות עכשיו או לעולם לא".
ומצד שני, "מסמיכים" או פשוט "ממליכים" מושלים אלטרנטיביים, דוגמת בית המשפט העליון, שלעיתים נאלץ להכריע במקום מקבלי ההחלטות. אבל לכל דבר יש חריג.
כשהחברה מתמודדת עם משבר מאיים היא פועלת אחרת. כך למשל תכנון ארוך טווח התבצע ובמידה רבה עודנו מתבצע בעיקר בתחום הביטחוני. פירוש הדבר הוא, שניתן, אם רוצים, לגבש מדיניות ארוכת טווח.
אבל אסור להפיל הכל על המערכת הפוליטית. זו בסופו של דבר תלויה ומשקפת את הבשלות הציבורית להתמודד עם מחלוקות היסוד. יש לקוות שתוצאות האמת הסופיות יאותתו למנהיגים שהציבור בשל.
פרופ' אסף מידני הוא דיקן ביה"ס לממשל ולחברה במכללה האקדמית ת"א־יפו, נשיא האגודה הישראלית למדע המדינה ופרופסור אורח באוניברסיטת ניו יורק
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו