המאמץ התעמולתי האחרון של כחול לבן מתרכז בליבוי תחושה של מלחמת תרבות: השפויים וההגונים נגד הבזויים והממזרים חסרי הכבוד. כל מה שמגיע מהליכוד הוא מלוכלך ונמוך מאי־פעם. אם כחול לבן מקללת, זה רק כי צריך להחזיר. הגענו לשלב שבו גם היחס לטינוף הוא פונקציה של פוזיציה. "מאפיוזי" ו"ארדואן" - אין תווית רעילה שהם לא הצמידו לנתניהו בזמן שהם רחצו בניקיון כפיהם. לקרוא לליכודניקים "חארות" בערב שישי בטלוויזיה, רגע לפני הקידוש, זה לא "נמוך" ולא "פילוג"; זו אמת שמולה מצופה מעם ישראל להנהן בהסכמה צייתנית. בושה.
זה אקורד סיום יאה לקמפיין של כחול לבן, שכולו הושתת על "להציל את ישראל" ו"לשקם את הממלכתיות". אבל לא צריך יותר מנשיפה אחת קלה על אבקת הדמגוגיה הזאת, כדי לחשוף את האמת: מתנהלת כאן מתקפת טרור פסיכולוגי נגד הדמוקרטיה. איזו תרופה מציעים לפיד וגנץ לכל מחלותיה של ישראל? מאוד פשוט: נטרול היכולת של העם לקבוע את המטרות הלאומיות, והפקדת תהליך קבלת ההחלטות בידי שכבה מצומצמת של משפטנים ופקידים לא נבחרים. ככה יאיר לפיד מתכנן למנוע מ"המגעילים" להתקרב לשלטון. לפיד וגנץ פועלים לכונן כאן את שלטון המשפט, האדמיניסטרציה והאדונים. ולכן, אם יש דבר אחד שהבחירות מחר מסמלות עבור המחנה הלאומי, הוא שהן מלחמה על דמות הדמוקרטיה הישראלית כפי שהכרנו אותה.
1. מלחמה נגד שלטון המשפטנים. במאמרי הראשון ב"ישראל היום", זמן קצר לפני מועד ב', טענתי שהפלונטר הפוליטי לא קשור רק בליברמן ובעריקי הימין שהשתלבו בכחול לבן. "המשבר הפוליטי הנוכחי הוא תוצאה של אירוע חסר תקדים בפוליטיקה הישראלית", כתבתי אז, "התערבות מערכת המשפט בתהליך הדמוקרטי". הרקע היה פרסום כתב החשדות פחות מחודשיים לפני הבחירות. זו לא היתה החלטה פקידותית יבשה, אלא תוצר של התלבטות שבה הכריעה "מועצת החכמים" של האליטה המשפטית בעד הפרסום, ובכך התגייסה לבלימת נתניהו ולחיזוק יריביו.
בזמן שעבר מאז, קיבלנו עוד ועוד הוכחות לעוצמת הזיקה בין כחול לבן למשפטנים. פרופ' בועז סנג'רו שאל כאן ביום שישי "מניין לנו שההחלטות לעכב שוב ושוב את החקירה בפרשת הממד החמישי (שעל פניו נראית חמורה ביותר) לא היו פוליטיות?". הממד החמישי, פרשת אשכנזי־מנדלבליט, להיטות השיא בתיקי נתניהו התקדימיים - כל אלה מאותתים לנו באופן ברור את מי המערכת רוצה בשלטון, ולמה.
בני גנץ אמר השבוע שהוא מקבל את "עליונות" המשפט על הפוליטיקה; אמירה שמסגירה בורות, או פשוט איתות למערכת, "תירגעו, אני איתכם" (או גם וגם). גנץ למעשה התחייב להרכין את הראש בפני שכבת המשפטנים, ולהיות כפוף למועצת הלורדים של היועמ"שים והשופטים. בבריטניה יש "ממשלת הוד מלכותה", בישראל תהיה "ממשלת כבוד השופט". אהרון ברק מופיע כמושך חוטים בתיאטרון בובות - מפורום "כרמים" שבו התקבלה ההחלטה לפרסם את כתבי החשדות, ועד ה"המלצה" לדן אלדד לסרב למינוי כממלא מקום פרקליט המדינה.
תחשבו טוב על התערבות בית המשפט בנושאים כמו גירוש מסתננים או פסילת מועמדים לכנסת, ותבינו לא רק את הנטייה הפוליטית, אלא גם את הרעב למסד את העליונות המשפטית על פני רצון הבוחרים בקביעת המדיניות והחקיקה. בני גנץ, שאראל סג"ל כינה בצדק "הפרזנטור של הפקידות", מתנדב לתת את זה למערכת על מגש של כסף, על חשבון שלטון העם. מדמוקרטיה, ישראל תהפוך באופן פורמלי למשפטוקרטיה, שלטון המשפטנים.
2. מלחמה נגד שלטון האדמיניסטרציה. כחול לבן היא המפלגה הראשונה בהיסטוריה של ישראל שוויתרה מרצון על אידיאולוגיה. במפלגה שסיסמת היסוד שלה היא "לא ימין ולא שמאל", אין דבק מלכד רעיוני - הכל אישי, והכל פוליטי: זו חזית רק־לא־ביבי, שהפכה לפלטפורמה לציר נוקדים־רמת אביב ג'.
מה יקרה כשמפלגה אנטי־אידיאולוגית כזו תגיע לשלטון? ישראל תיגרר ללימבו אידיאולוגי. את ממשלת ישראל ירכיב וינהיג גוף נטול זהות, שהניגודים בתוכו פשוט לא מאפשרים להסכים על כלום. כשלממשלה אין שום אמירה, היא למעשה נסוגה מרצון בפני האדמיניסטרציה. הפקידים מתחילים לנהל, החלטות גורליות נסגרות בין "בכירים".
כיו"רים של מפלגות ללא דמוקרטיה פנימית, לפיד וגנץ לא מאמינים בדמוקרטיה כמימוש רצון הבוחרים. הם מתגאים ברשימה של "מקצוענים". במקום לבחור הנהגה, בוחרים הנהלה; במקום ממשלת ישראל, נקבל "מנהלת ישראל". האדמיניסטרציה תוביל. מדמוקרטיה, ישראל תהפוך לפקידותוקרטיה (שלטון הפקידים).
3 מלחמה נגד שלטון האדונים. ועוד תהליך שצריך לשים אליו לב: בהדרגה הפך הרק־לא־ביבי ל"בלי חרדים", ומשם זה המשיך ל"בלי חרד"לים" ועכשיו גם "תרבות של דרבוקות" לא נאה להם. כבר אי אפשר לטשטש, מדובר במלחמת החורמה של השבט הלבן בעם ישראל. מדמוקרטיה משתפת שמבוססת על דיאלוג בין נציגי העם, ויצירת שותפות אינטרסים בין שלל הקבוצות והמגזרים, ישראל תחזור לפוליטיקה של ה"אנחנו נקבע למענכם"; "אנחנו יודעים", ו"סמכו עלינו". חרדים, דתיים לאומיים, חרד"לים, פריפריה גיאוגרפית ותרבותית - לכל אלה תורשה דריסת רגל במרכז הכוח הפוליטי אך ורק כנציגים סמליים, ובתנאי שהם ישאירו את הכיפות והדרבוקה בחוץ, ויקבלו את עקרון ה"ממלכתיות": או כמו שאמר על זה אחד מעוזריו של משה יעלון: "תצדיעו ותסתמו, חצופים". זה האתוס השלטוני של כחול לבן: מעבר מדמוקרטיה לאדנותוקרטיה (שלטון האדונים).
כחול לבן חיסלה את הוויכוח בין ימין ושמאל בישראל. זו הפעם השלישית שאנחנו לא בוחרים בקלפי בין שתי תפיסות עולם אידיאולוגיות. אבל במועד ג' ברור הרבה יותר שהבחירה מחר תהיה בין שתי תפיסות של שלטון. מצד אחד משטר של שכבת משפטנים, פקידים ואדונים, הנחושים מאי־פעם לשקם את השליטה שלהם במוקדי הכוח במדינה באמצעות מפלגת הבובות שלהם - לעומת דמוקרטיה ישראלית תוססת שמבטאת באופן העמוק, האותנטי והישיר ביותר את רצון העם. הבחירות האלה הן בעצם מלחמה על שלום הדמוקרטיה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו