כחול לבן כמו צבעי הדגל, כמו צבעי הטלית; המפלגה ששמה וצבעיה נועדו להדהד את כל אשר קדוש לזהות הלאומית והיהודית וללכד את ישראל השסועה והמפולגת.
היא נוסדה כהבטחה לשחר חדש, שבו המילה "מרכז" כבר לא תהיה עוד מילה גסה. להפך, המרכז של כחול לבן הבטיח את המכנה המשותף והמאחד הרחב ביותר. החיק החם, הסככה הפוליטית הגדולה ביותר שתחתיה כל ישראלי יכול למצוא את מקומו. מפלגה שהיא קונספט: אנחנו עם אחד, נזכור את זה ונצעד יחד תחת האלונקה, בדרך הממלכתית, המכבדת, המכילה והאוהבת - שבט אחים של ממש.
מפרספקטיבה של שנה, ברור שהפער בין ההבטחה למימושה מגדיר מחדש את המושג "אירוניה". החרדי הוא טפיל ולכן לא נשב איתו. הדתי הוא פאשיסט ולכן לא נשב גם איתו. הערבי הוא אויב ולכן גם איתו לא נשב. והביביסט הממוצע מהפריפריה לא יודע מה טוב לו ולכן - וזה חידוש פוליטי בקנה מידה עולמי - נחליט עבורו מי יעמוד בראש הרשימה שאת הפתק שלה הוא מכניס לקלפי.
"המרכז" של כחול לבן התברר כגרעין דוגמטי בעל קווי מתאר קיצוניים מהסוג שישראל לא ידעה מעולם. מדובר בזרם חברתי שפיתח אלרגיה כלפי כל מה שלא דומה לו; מרכז מתנשא ויהיר שהבטיח ממלכתיות ואחדות, אך הלכה למעשה הוקיע, השניא, שנא, הסית והחרים.
ל"מרכז" של כחול לבן יש אפס סובלנות כלפי "האחר", ומפלגתו היא אמצעי למיסוד הסלידה מכל המגזרים הפריפריאליים (ולרוב החלשים) בישראל. במקום אחדות ממלכתית, המפלגה פנתה באופן עקבי לעקב האכילס של אזרחי ישראל, ובמקום המכנה המשותף הרחב ביותר היא פנתה אל המכנה המשותף הנמוך ביותר והבטיחה פעם אחר פעם להחרים קבוצה זו או אחרת. וכשליברמן ראה את הצלחת השיטה הוא מיהר לקפוץ על עגלת החרם, השנאה וההסתה כדי לקושש לעצמו עוד כמה מנדטים.
סיבת העומק שבגללה ישראל תקועה בלופ אינסופי של בחירות חוזרות ונשנות קשורה ברוח הרעה שכחול לבן וליברמן הביאו לעולם: רק לא ביבי (ולכן נאלץ את בוחרי הליכוד לבחור להם מנהיג אחר). רק לא חרדים, רק לא דתיים פאשיסטים, רק לא ערבים, רק לא ורק לא... עד שדומה שאם מרוקנים מהמפלגות האלה את כל החרמות - לא נשאר בהן דבר.
זה נכון שהשיטה הפרלמנטרית בישראל רחוקה מלהיות אידיאלית, אבל עד שהגיעה לפתחנו תופעת כחול לבן - מפלגות מגזריות "הסתדרו" עם מפלגות שלטון בטנגו קואליציוני שאפשר בכל פעם הרכבת ממשלה. כחול לבן דוחה את עקרון הגמישות הזה, ומכיוון שישראל הפריפריאלית והמוחרמת מונה כמחצית מהאוכלוסייה - התוצאה היא תיקו שאין לו מוצא.
וזה רק הנזק הקוסמטי. הנזק האמיתי עמוק הרבה יותר. המפלגה שלא מפסיקה להאשים את יריביה בשיסוי, פילוג והסתה, פגעה אנושות בסולידריות הישראלית בעצם חלוקת החברה ל"ישראלים יותר" מול "ישראלים פחות", "שפויים" מול "הזויים", "ממלכתיים" מול "חובבי שחיתות", ונכון לשישי בערב - גם "יפים" מול "מגעילים". העובדה שהמפלגה הזאת ניכסה לעצמה את צבעי הלאום הופכת את הסיפור הזה לעצוב יותר.
כל שנותר לקוות הוא שהרוח הרעה שהמפלגה הזאת הביאה תהפוך לאפיזודה שולית, ושהרוח הישראלית של ערבות הדדית וסולידריות תגבר ביום הבחירות.
