הכחשת היסוד הלאומי מן ההיסטוריה של העם היהודי הפכה בעשורים האחרונים לטענה רווחת בשיח האקדמי • הדיון על הלגיטימיות של המפעל הציוני עדיין ער, וחיוני עבור כל צעיר ישראלי וסטודנט יהודי בתפוצות • תגובה לביקורת של יוסי ביילין על הספר "מהתנ"ך ועד מדינת היהודים"
ב־20 ביולי 1994 דיבר ברדיו טהרן המנהיג העליון של איראן, האייתוללה עלי חמינאי, והפנה כלפי מדינת ישראל את הדברים הבאים: "מה אתם? אתם ממשלה ללא שורשים או מקורות, ממשלה מזויפת ואומה מזויפת.
הם אספו אנשים רשעים מכל רחבי העולם והקימו משהו הקרוי האומה הישראלית. האם זו אומה? כל היהודים הרעים והרשעים נאספו שם... הזוהי אומה? לאומה כזאת ולממשלה כזאת שנוצרה בצורה כזאת והמכנים עצמם בשם ישראל אין כל דרך פרט לטרור" (אפרים קם, "מן הטרור ועד הגרעין", עמ' 397).
דברים אלה הם ביטוי לעמדה הקלאסית של משטר המהפכה באיראן, שכבר מימיו של האייתוללה חמינאי העמיד את האיבה ליהודים ולישראל במוקד תפיסתו, ובהם ראה ראש חץ במזימה להחדרת ערכי האימפריאליזם החילוני־החומרני לארצות האסלאם. אלא שבדברים המצוטטים מצוי גם דגש נוסף, ולפיו התפיסה האסלאמית רואה ביהודים בני דת ולא בני אומה שאינם ראויים להתקיים אלא כבני חסות מושפלים תחת שלטון מוסלמי ולא כבעלי שלטון עצמאי.
מדובר במרכיב קבוע בטענה האיראנית־אסלאמיסטית כלפי מדינת ישראל, והם תואמים היטב גם את העמדה הערבית המשתקפת למשל בסעיף 20 של האמנה הפלשתינית של אש"ף, הקובע ללא כחל ושרק: "הטענות בדבר הקשר ההיסטורי או הרוחני של היהודים לפלשתין אינן עולות בקנה אחד עם אמיתות ההיסטוריה, או עם מרכיבי המדינה במשמעותם הנכונה. היהדות, כדת שמימית (היינו, של התגלות), אינה לאומיות בעלת מציאות עצמאית, וכמו כן אין היהודים עם אחד, בעל אישיות עצמאית, אלא הם אזרחים במדינות שלהן הם שייכים".
ציונות כסטייה מהיהדות
ההבנה של מרכזיות הטיעונים הללו בפיהם של אויבי מדינת ישראל, עד נציגי תנועות ה־BDS בזמננו אנו, מבהירה את האבסורד שאליו הגענו, שבו הכחשת היסוד הלאומי מן ההיסטוריה של העם היהודי הפכה בעשורים האחרונים לטענה רווחת כל כך בקרב אקדמאים ישראלים.
כבר לפני עשרים שנה הכריז פרופ' אורי רם, מהסוציולוגים הבולטים בישראל ומי שכיהן לימים כנשיא האגודה הסוציולוגית הישראלית בין 2016 ל־2018, על "האתגר האינטלקטואלי הביקורתי המוטל כיום אל פתחו של הממסד התרבותי והאקדמי בישראל", שהוא הערעור על ה"שעבוד לאידיאולוגיה הלאומית" וחשיפת האופן שבו "ההיסטוריוגרפיה הציונית כפתה עצמה הר כגיגית על ההיסטוריה היהודית, על ההיסטוריה של ארץ ישראל ועל ההיסטוריה של הציונות ומדינת ישראל".
העמדה האנטי־לאומית הזו, המכנה עצמה "ביקורתית" ביחס לנרטיב הציוני, הפכה לא רק לבון־טון אלא אף לפרוגרמה בחלק מן החוגים לסוציולוגיה באוניברסיטאות בישראל, המטפחים שיח רדיקלי המערער בשיטתיות את בסיס הלגיטימיות של המפעל הציוני. במקביל, חוקרים רבים של מדעי היהדות אימצו עמדות המדחיקות אל השוליים את הממד הלאומי בתולדות ישראל, ומציגות את החידוש שבציונות כסטייה מן היהדות הממוקדת דווקא בגלות.
שיח זה התפתח במקביל הן בארצנו והן אצל חוקרים יהודים מעבר לים, כפי שמעידים למשל הדברים הבאים של פרופ' דניאל בויארין מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי: "הפתרון של הציונות הפוליטית - הגמוניה יהודית במדינה יהודית - היה אמנם בשלבים מסוימים של התגשמותו מבצע הצלה בשעת חירום, אבל הוא נראה לנו כמהלך המקעקע את התרבות היהודית... הציונות מייצגת את הצבתה של צורה תרבותית־פוליטית, אירופית, מערבית במקום הצורה היהודית המסורתית שהתבססה - במיטבה - על שותפות בכוח הפוליטי עם אחרים... הגלות ולא המונותיאיזם היא התרומה החשובה שהיהדות תרמה לעולם" ("תיאוריה וביקורת 5", 1994).
רחוק מנוק־אאוט
עד עצם היום הזה, תלמיד ממוצע למדע המדינה ולחוגים נוספים במדעי החברה ייתקל במהלך לימודיו על נושא הלאומיות בראש ובראשונה בעמדות המתריסות כנגד הלאומיות כתופעה מודרנית ומניפולטיבית שייצרה זהויות חדשות מקבוצות של בני אדם שאין ביניהם קשר אמיתי. היישום של הטיעון על המקרה הישראלי הוא ברור ומיידי, וכמקובל במקרים אלו, מוגש ראשונה למדינת ישראל. התפיסות של היסטוריונים כמו אריק הובסבאום וארנסט גלנר, המתארות את הלאומיות כולה, ואת זו היהודית בפרט, כמצג שווא ומניפולציה, השתרשו בישראל בלב השיח האקדמי על נושאים אלו.
על רקע הדברים הללו, התפלאתי לקרוא את ביקורתו של ד"ר יוסי ביילין על ספרי החדש, "מהתנ"ך ועד מדינת היהודים - גלגולי הלאומיות היהודית והפולמוס הישראלי", שהתפרסמה בעיתון זה, 21.02). ביילין סקר את מגמתו ומטרתו של הספר ועל כך תודתי נתונה לו. כפי שכתב בצדק, בספר העליתי בצורה מפורטת את הטענות כנגד האותנטיות של התופעה הלאומית בהיסטוריה העולמית והיהודית, והפרכתי אותן בשיטתיות. בהקשר היהודי אף עמדתי על מגוון הדעות שהתקיימו בקרב יהודים לאורך ההיסטוריה בשאלת היחס בין היסוד הדתי ליסוד הלאומי ביהדות.
אמנם, ביילין הוסיף והעריך את הפרויקט כולו כשייך לעידן של טרום המדינה, וכעיסוק בוויכוח שכבר הוכרע בנוק־אאוט עם הקמתה של מדינת ישראל והתבססותה. לא זו בלבד, הוא אפילו טוען שעצם העלאת השאלה רק מוציא מן הבקבוק את השדים שכבר נלכדו בו לבלי שוב. אך כאמור, היה מתבקש שדווקא ביילין, שכיהן כסגן שר החוץ במדינת ישראל, וכמי שהיה בין יוזמי ומובילי פרויקט תגלית שנועד לחזק את זהותם היהודית של צעירי התפוצות דרך היכרות עם מדינת ישראל, יבין היטב את החשיבות החדה והאקטואלית של הדיון הזה.
כפי שהצגתי לעיל, הן בזירה הדיפלומטית והן בשיח האקדמי, נשמעים ונכתבים כתבי טענות כנגד הלגיטימיות של מדינת ישראל כהמשך עקום ולא לגיטימי של הדת היהודית. דיון שקול בהיבטים השונים של השאלה, והפרדה בין המרכיבים הענייניים למרכיבים הפוליטיים המעורבבים כפקעת סבוכה בתוך השיח האקדמי המתנהל על הנושאים הללו, הוא צורך חיוני עבור כל צעיר ישראלי וסטודנט יהודי בתפוצות. השאלה שנותרה היא האם הטיעונים בספר משכנעים, ואת זאת אותיר לשיפוטם של הקוראים.
* הכותב הוא ראש המכללה למדינאות בירושלים
