בחירות בשביל ההורים

קרבות שבגין הפסיד בחדר ההלבשה, הח"כים המזרחים של הליכוד מנצחים בגאווה על המגרש

בדצמבר 1948 הגיע מנחם בגין לארה"ב במטרה לגייס תרומות עבור "חרות". קבלת הפנים כללה גילוי דעת ב"ניו יורק טיימס" בחתימת אלברט איינשטיין. "בין התופעות הפוליטיות המטרידות ביותר של ימינו, נמצאת עלייתה של מפלגת החרות במדינת ישראל הצעירה. זוהי מפלגה פוליטית הדומה באופן מובהק במוסדותיה, שיטותיה, בפילוסופיה הפוליטית שלה ובשאיפותיה החברתיות - למפלגה הנאצית ולמפלגה הפשיסטית". 

מתוך הסרט "בית"ר פרובנס" (2002) // צילום: יוני המנחם

השמאל, שכיום מתגעגע ועורג לבגין ולהדרו, פחות התחבר בזמן אמת. לאחר המהפך הוא היה בפאניקה והתריע מפני הפשיזם. 

עוד בטרם הקמת המדינה, בשנות ה־30, בן־גוריון כינה את ז'בוטינסקי "ולדימיר היטלר" ובשנות ה־60, במכתב לחיים גורי, כתב על בגין: "אני רואה סכנה מתקרבת ובאה של השתלטותו בישראל, ואין לי ספק מה יעשה בשנה או בשנתיים הראשונות להשתלטותו: יחליף המפקדה של הצבא והמשטרה בבריונים שלו וישלוט כמו שהיטלר שלט בגרמניה". 

עוד שלושה ימים לבחירות ואסור להתבלבל. זה לא ביבי שמפריע אלא בוחריו. מאז שנות ה־30 השמאל מתעב את הימין ומבצע במנהיגיו דה־לגיטימציה. משמיצים ובוכים, מטנפים ומקנחים על דש בגדנו. נואשתי כבר לספר במוסר הכפול והצביעות. 

נתניהו היה מנהיג הימין היחיד שעמד בפרץ כל כך הרבה שנים. לכן הפרויקט לסילוקו כה גרנדיוזי. תיק תקדימי, מפלגת גנרלים, ריבאונד מהתקשורת. זה הלווייתן שלהם. תמיד הם יאהבו את מנהיגי הימין בדיעבד, יספרו בכיסופים על מנהיגותם, כל זאת, רק במטרה אחת, לפגוע במנהיג הימין בהווה.  

מודעת אזרחים מודאגים של "המערך" מבחירות 81'. "אנחנו לא ישנים בלילות", כתבו חותמי המודעה, "אנחנו מבוהלים. אנחנו פוחדים מממשלה שמסוגלת לכל, שאינה נרתעת משימוש בכל אמצעי כדי להישאר בשלטון. זה כבר לא מצחיק - זה מפחיד. בארבע שנים אפשר לקלקל הרבה, בשמונה שנים אפשר להרוס הכל... חייבים לבלום את הטירוף. אלוהים! רק לא ליכוד. אנחנו באים מכל המפלגות הציוניות, שלא ילכו לקואליציה עם הליכוד".

אני מודה - היה לי קשה עם הכניסה של הליכוד בגנץ. גם משום שאני אסטניס ורך לבב וגם כי האובר־קיל ביאס אותי. גנץ הפך לפתע למרטיר. אבל אני לא מצליח להבין את ההתבכיינות. "קמפיין שנאה", הוא מיילל, ומעמיד שלטים של נתניהו כארדואן. 

יש מי שאולי יכול לראות בהשוואה למנהיג טורקיה סוג של התקדמות. אם את ז'בוטינסקי ואת בגין השוו להיטלר, נתניהו קיבל הנחה - מסתפקים בצורר־דיאט. 

מי שהעליל, טינף וירד נמוך מהסיבוב הראשון באפריל היו דווקא אנשי קמפיין כחול לבן. קמפיין הצוללות היה ציני ונתעב, אך לגיטימי. במלחמה כמו במלחמה, בבחירות כמו בבחירות. אבל אל תייללו כשמחזירים. נתניהו טווח מכל כיוון בשפה מכוערת, גסה ואלימה. המחנה שטוען שהימין שונא ומסית טובל בבריכת חמצון של שנאה. שחיתות לא מעניינת אותו, לא אמת ולא צדק משפטי. הוא לא נזעק בקריאה להסיר את צווי איסור הפרסום של הקלטות אשכנזי־מנדלבליט. הוא מצופף שורות וקובע שתזמון פתיחת החקירה בממד החמישי הוא פוליטי. 

לכן זה קשור לכתבי האישום, הם רק תירוץ. אותה עוצמת תיעוב היתה גם במערכות הבחירות ב־2015, 2013 ו־2009. היחס אל נתניהו, בעיקר לאחר רצח רבין, חרג מיחס עוין ליריב פוליטי לעבר שנאה מרה השמורה לאויבים קיומיים. 

נתניהו לא נשפט בקנה מידה אנושי של אדם בעל יתרונות וחסרונות. הוא הרוע המוחלט. השפה שנוקטים כלפיו, יריבים, פרשנים, אלימה, גסה, חסרת כבוד מינימלי. 

אדם שכל חייו מוקדשים למדינה ובתוך כך גם חיי משפחתו. חיים בלי פרטיות, בלי רגע של שלווה, עם אחריות מטורפת. והכל מתרחש בתוך ערפל נצחי של חוסר לגיטימיות ושנאה.   

הראי"ה קוק זצ"ל כתב באורות הקודש (כרך ג', עמ' רמ"ד): "כשרואים אנו איזה כת או מפלגה מדברת תמיד את דבריה בכעס, הרי לנו סימן, שאין לה דעת, שאין לה תוכן במה למלא את הריקנות שבה, והיא כועסת על עצמה באמת, אלא שהאגואיזם בא ומכריח אותה להטיל את הארס של כעסה על אחרים". 

הרב קוק הבין את הסיפור. זהות. מי אנחנו? לאן הולכים מכאן? כשיש ואקום רעיוני וערכי, כשיהדות הופכת לסכנת הדתה, כשמצביעי ימין הם כת חסרת דעת, כשיש את נתניהו או ליתר דיוק את סילוקו כאידיאולוגיה שבמרכזה החרמתו, זה סימן ש"היא כועסת על עצמה באמת, אלא שהאגואיזם בא ומכריח אותה להטיל את הארס של כעסה על אחרים". 

שלושה ימים לפני הבחירות קשה לבחון לעומק את עוצמת האירוע, אבל אפשר לנסות למקם אותו בציר ההיסטורי שהחל במהפך של 77' ולהתכתב עם התיאוריה של ד"ר אבישי בן חיים כי אלו בחירות בין ישראל הראשונה לשנייה. מהפך 77' הוא אירוע מתגלגל ומתמשך שאנחנו עומדים ברגע דרמטי שלו. 

ישראל השנייה היא חלק מקואליציה המגדירה עצמה בראש ובראשונה יהודית. נקודת החיבור היא הזהות. אוחנה מייצג את השולחן המזרחי מסורתי שאבישי בן חיים מדבר עליו. שולחן שכולם יכולים לשבת סביבו מתוך כבוד לדת וללאומיות היהודית. אין לאומיות יהודית שאין בה סממנים דתיים יהודיים.

השמאל מדיר את כל מי שימני, בלי הבדלי מוצא. אם אתה מזרחי מהשמאל - יחבקו אותך. אם אתה דתי לאומי שמאלני - יחבקו אותך. הפרמטר היחיד הוא קבלת העליונות האידיאולוגית שלהם. אנשי ימין מזרחים וגם אשכנזים יכולים לקבל לגיטימציה מהאליטה כל עוד הם מפנימים את מעמדם. כפופים. 

הרי לכם תמונה סימבולית לבחירות. מצד אחד היועמ"ש אביחי מנדלבליט, בן של איש אצ"ל שהפך להיות נער הפוסטר של האליטה המשפטית. מנדלבליט חולש על השפיץ של הדיפ סטייט. מולו אמיר אוחנה המרוקאי הגאה, תרתי משמע, לאומי גאה. הוא נלחם באליטה הזו בגאווה, בידענות ובזקיפות קומה. 

נסיכי הליכוד, הילדים של מנהיגי התנועה, התאדו, התפוגגו, עברו צד. בפרספקטיבה, הם היו חסרי משמעות. כל כוחם - הוריהם. אוחנה מייצג את דור המהפך, וכך גם דודי אמסלם, מירי רגב, מיקי זוהר ואחרים. המזרחים בליכוד קשוחים במאבק שלהם באליטות. הם מנהלים את הקרב של המהפך. את הקרב שבגין הפסיד עוד בחדר ההלבשה. התקשורת חובטת בהם ללא רחם, ולועגת להם כמי שמשמשים פיונים של ביבי. אבל התקשורת לא מבינה שהם נלחמים בשביל ההורים שלהם, ובשביל עצמם. לכו להצביע.

אפשר לראות בהשוואה של נתניהו לארדואן התקדמות. אם את ז'בוטינסקי השוו להיטלר, הפעם מסתפקים בצורר־דיאט

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו