גיבוי שאינו מובן מאליו

מאז אילצה ארה"ב את ישראל לסגת מסיני ב־1956, נתקבעה הגישה כי אין לצאת למבצע ללא תמיכה אמריקנית • המערכות הבאות בעזה יהיו תלויות לא מעט בדמותו של הנשיא האמריקני

השבוע קיבלנו עוד אזכור שאת החשבון שלנו עם עזה עוד נצטרך להסדיר. להסדיר - ולא לסגור - כי אין אפשרות לפתור את הבעיה הזו אחת ולתמיד. אין היום, ולא יהיה בעתיד הנראה לעין, משטר עזתי שיסכים לנצור אש לאורך זמן עם ישראל.

כדי להבין מה עושים, ראוי לשים לב לשני דברים עיקריים. ראשית - הפלונטר הצבאי.

חשוב לייצר לישראל את היכולת לפעול באופן חופשי. הפצצות צה"ל בעזה, השבוע // צילום: אי.אף.פי

כדי לטפל בעזה במישור הצבאי יש לאפשר לישראל את היכולת לפעול בשטח באופן חופשי - כפי שקורה ביהודה ושומרון. ישראל יצרה לעצמה את היכולת לפעול ביו"ש במהלך מבצע חומת מגן ב־2002, כשהתכלית היתה לבטל את מה שמכונה שטחי A - קרי שטחים פלשתיניים עצמאיים מבחינה צבאית. מאז חומת מגן אין אזורים ביו"ש שצה"ל לא יכול לפעול בהם כרצונו ומצב זה מונע בנייה מחודשת של מפעלי חגורות נפץ ופיתוח יכולת בליסטית בשטחים. 

המצב בעזה הוא כמו המצב ששרר ביו"ש עד חומת מגן, רק עם טילים והרבה יותר נשק, ובצפיפות אוכלוסין הרבה יותר גדולה. הסיבה שישראל לא יצאה עד כה למבצע דמוי חומת מגן בעזה היא משום שהמחיר גבוה מאוד והתמורה לא מובנת מאליה. וכך, במקום לבצע חומת מגן, צה"ל פועל לסירוגין לפייס את חמאס באמצעות הטבות דוגמת מזומנים מקטאר ורישיונות עבודה בישראל, ומנגד נלחם נגדו בעיקר באמצעות ירי מהאוויר.

בהיעדר עילת מלחמה חד־משמעית כגון גרסה בליסטית של הטבח במלון פארק בנתניה, קשה לראות את ישראל פותחת במבצע נרחב בעזה. לנוכח זאת, ברור כי לאורך השנים הקרובות תידרש ישראל לפעול ברמות עוצמה צבאיות משתנות כדי לאפשר אורח חיים ראוי לתושבי הדרום תוך מניעת צמיחת איום חמאס לרמות אסטרטגיות.

לעזה, דרך הבית הלבן

וזה מביא אותנו להיבט המדיני של המערכה הארוכה והמסובכת מול עזה ובהקשר זה לסנאטור ברני סנדרס המתמודד על ראשות המפלגה הדמוקרטית לקראת המרוץ לנשיאות 2020. ביום שלישי בערב נערך עימות בין המועמדים הדמוקרטים, ובעקבות ניצחונו הגדול בבחירות המקדימות בנבדה ביום שבת, היה סנדרס כוכב הערב. על פי כל הפרשנים, הוא בעל הסיכויים הגדולים ביותר לזכות במועמדות הדמוקרטית ולהתמודד מול הנשיא דונלד טראמפ בנובמבר. 

לקראת סוף העימות נשאל סנדרס, שהתחיל לאחרונה להגדיר את עצמו כ"יהודי גאה", על יחסו לישראל באופן כללי, ובעיקר אם בכוונתו להחזיר את שגרירות ארה"ב לתל אביב. השאלה הגיעה על רקע הודעתו של סנדרס כי לא ישתתף בוועידה השנתית של השדולה הפרו־ישראלית איפא"ק שתתקיים בשבוע הבא, משום שלטענתו היא מקיימת קשרים עם "מנהיגים שמביעים גזענות ומתנגדים לזכויות הבסיסיות של הפלשתינים".

בעימות ביום שלישי השיב סנדרס כך לשאלה על גישתו לישראל: "אני מאוד גאה להיות יהודי. אפילו חייתי בישראל כמה חודשים (כמתנדב בקיבוץ בתחילת שנות ה־60), אבל אני מאמין, נכון לעכשיו, למרבה העצב, שבישראל, דרך ביבי נתניהו, יש גזען קיצוני שמנהל את המדינה". באשר להעברת השגרירות האמריקנית בחזרה לתל אביב אמר "היהודי הגאה" כי "זה דבר שאנחנו נשקול".

כל אלו הן דוגמאות נוספות למי שעוד לא הבין מניין נובע החשש שסנדרס יהיה הנשיא הבא של ארה"ב. אבל חשש נוסף הוא שאם יזכה סנדרס במועמדות לנשיאות, הוא יהפוך את המפלגה הדמוקרטית לבת דמותה של מפלגת הלייבור של ג'רמי קורבין בבריטניה, כזו התומכת בחרם על ישראל תוך מתן כתף חמה לאיראן, לחיזבאללה, לחמאס ולשותפותיהם. סנדרס והמפלגה הדמוקרטית שלו יכרסמו בלגיטימיות המוסרית של הציונות בדיוק כפי שעשו קורבין ואנשיו. 

צריך לזכור שסנדרס בעצמו אמר לא פעם כי הוא רואה בקורבין בן דמותו מעבר לים, וכי חזונו עבור הדמוקרטים הוא להפוך אותם למפלגה בת דמותה של הלייבור.

ובכן, איך כל זה מתקשר לסוגיית עזה? בהינתן מפלגה דמוקרטית עוינת, במקרה הטוב, ובית לבן עוין, במקרה הרע, כיצד על ישראל לנהוג מול חמאס וההנהגה ברצועה? הרי מאז שממשל אייזנהאואר אילץ את ישראל לסגת מסיני בתום מבצע קדש ב־1956, נדבך מרכזי של תורת הלחימה היה כי אין לצאת למערכה צבאית ללא תמיכה אמריקנית. מפלגה דמוקרטית קורביניסטית - ועל אחת כמה וכמה ממשל אמריקני קורביניסטי - עלולים שלא לתת גיבוי למערכה ישראלית בעזה. 

חשיבותם של המתווכים

ישראל היתה מוצבת בפני בעיה דומה לפני שש שנים. במבצע צוק איתן הופתעו ראש הממשלה בנימין נתניהו, הרמטכ"ל בני גנץ, ושר הביטחון משה יעלון, כאשר מזכיר המדינה ג'ון קרי אימץ כעמדה אמריקנית את תנאי הפסקת האש שהוצגו לו על ידי נציגי חמאס, טורקיה וקטאר. השלושה הופתעו שוב כאשר הממשל בארה"ב החליט לאסור טיסות אזרחיות לנמל התעופה בן־גוריון באמצע המבצע, ושוב כאשר דוברי הממשל גינו את מוסריות פעולות צה"ל בחריפות. 



על פי גורמי צבא ששירתו בדרגים בכירים בזמן צוק איתן, גנץ לא הבין אז את המשמעות האסטרטגית של עוינות הממשל. אות לנכונות דבריהם הגיע כעבור שנה כאשר הוא נתן גיבוי להסכם הגרעין שהממשל גיבש מול איראן, בניגוד מוחלט לעמדת נתניהו. לעומתו בצוק איתן הבין נתניהו מייד את פני הדברים ופעל לסכל את כוונת הממשל לאלץ את ישראל להיכנע לתכתיבי חמאס. רה"מ יזם ציר עוקף טורקיה־קטאר עם מצרים, ערב הסעודית והאמירויות. כאשר הנשיא המצרי א־סיסי דרש לתווך בין ישראל וחמאס, כפי שמצרים עושה באופן מסורתי, לא היה לממשל האמריקני מענה. כאשר א־סיסי פסל את תנאי הפסקת האש של שליחי חמאס ואימץ את תנאי ישראל, האמריקנים היו משותקים. 

נתניהו פעל עם ממשלות ידידותיות כגון ממשלת הרפר בקנדה וברלוסקוני באיטליה כדי לבטל את איסור הטיסות, וכך קנה לצה"ל ולישראל אורך רוח להמשיך את הלחימה. אמת, המדיניות שנקט היתה רווית סיכונים והוא לא היה יכול לאפשר לציבור לגלות את עומק העוינות של הממשל, שמא הדבר יגרום לדמורליזציה ואף לפאניקה. נתניהו היה צריך לתת גיבוי ציבורי להתנהלות הממשל שפעל במישרין לטובת חמאס נגד ישראל כדי לשמר ערוצי הידברות פתוחים ולשמר יחסים עם דמוקרטים אחרים. 

כאשר כיום ברור שמערכה נוספת בעזה בוא תבוא, ושגם מערכה זאת לא תהיה האחרונה, צריכים לחשוב לא רק על המורכבות הצבאית של מבצע ברצועה אלא גם על המורכבות של התנאים המדיניים שבהם יתקיים, במיוחד לנוכח ה"קורביניזציה" של המפלגה הדמוקרטית. 

הציבור הישראלי לא יכול להשפיע על הבחירות באמריקה. אבל בחירתו תקבע איך ישראל תגיב לתוקפנות נגדה - בין שהיא מגיעה מעזה ובין שתגיע מוושינגטון.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו