הסבב השלישי של הבחירות הכלליות הוא שוב סוג של משאל עם על אודות לגיטימיות מועמדותו של בנימין נתניהו. מובן שהפעם יהיה נושא זה מחודד במיוחד, ראשית משום שהוגש כתב אישום נגד ראש ממשלה מכהן על עבירות חמורות מאוד; שנית משום שהוא נאלץ לסגת מבקשתו לשמר את חסינותו; ולבסוף משום שמועד משפטו כבר נקבע, ומדובר בימים מעטים לאחר הבחירות.
בצומת דרכים. עצרת מתנחלים בעד מהלך הסיפוח // צילום: צחי מרים
אם בסבבים הקודמים היה נראה עדיין עניין העמדתו לדין של רה"מ, בפעם הראשונה בתולדותינו, נושא ערטילאי משהו, הפעם מדובר בנושא מוחשי מאוד, ובראש ממשלה שייאלץ להגיע לבית המשפט פעם אחר פעם, ולנהל את ענייני המדינה כאשר מוחו עסוק במאמץ להציל עצמו מישיבה בכלא. קשה להאמין כי ניסיונותיו הפתטיים של נתניהו להצביע על ראשי כחול לבן כמושחתים לא פחות יעלו יפה, וייצרו תחושה בקרב הבוחרים כי מאחר שכל הפוליטיקאים מושחתים לכאורה, מדובר כאן במדיניות בררנית ששמה לה למטרה לפגוע רק בו.
אבל לשאלה במה נשתנה סבב הבחירות הזה מכל הסבבים, יש הפעם תשובה נוספת: שני הגושים הפוליטיים הגדולים מגיעים אל הבוחר עם שתי תפיסות מדיניות ברורות ומנוגדות, וניגוד זה לא אפיין את הסבבים הקודמים. לכאורה, בשתיהן יש תמיכה עקרונית בתוכנית טראמפ, אבל בעוד הימין רואה בה רישיון לסיפוח ומבטיח לספח כשליש מן הגדה המערבית אם רק תרשה זאת אמריקה, מתנה גוש המרכז־שמאל כל סיפוח בהסכמה.
כיוון שהגורם היחיד שיסכים לכך בעולם יהיה ממשל טראמפ, וגם הוא עשוי לסיים את תפקידו ההיסטורי בעוד חודשים אחדים, ברור שמה שעומד להצבעה ביום שני הקרוב הוא האם על ישראל לנצל את התמיכה האמריקנית ולספח כל מה שמרשים לה לספח, או שמא מדובר כאן במהלך מסוכן לישראל בכל הנוגע ליחסים המורכבים בינינו לבין שכנינו, ובעיקר - ההנהגה הפלשתינית, ירדן ומצרים.
תמיכה בגוש המפלגות המבקש להחליף את הממשל הנוכחי בישראל היא תמיכה בגישה האומרת כי עם פתיחת המו"מ עם הפלשתינים (מה שעשוי להתרחש מייד אחרי הקמת הממשלה הבאה) תציג ישראל את עמדותיה באשר להסכם הקבע, ובמסגרת הצגת עמדות אלו יועלו דרישות טריטוריאליות שיפוצו על ידי שטחים מתוך ישראל הריבונית ויועברו למדינה הפלשתינית העתידה.
יתקיים דין ודברים, עד אשר תהיה הסכמה, שלא תהיה דומה למפת טראמפ, לא בריבונות האמורה להתפרס על 15 מובלעות ישראליות בתוך המדינה הפלשתינית, ולא בשטח הגדול של בקעת הירדן, אשר גם נתניהו עצמו לא דרש עליו ריבונות בשיחות שקיים ג'ון קרי (בתקופת הנשיא אובאמה בשנים 2014-2013) ובנסיבות אחרות.
תמיכה בקואליציה הנוכחית היא תמיכה במהלך של עימות חזיתי עם רוב מוחלט של מדינות העולם, הפרת הסכמים בינלאומיים, החלטות מועצת הביטחון ונורמות בינלאומיות, והיא עלולה לסכן את מעמדה המדיני של ישראל ואת מצבה האסטרטגי. יהיה זה ניצול החלטה ממשלית העלולה להוביל להפקרתה של ישראל.
כיוון ששאלת עתידו האישי של נתניהו ממשיכה להיות מרכזית כל כך ועל רקע העיסוק בקורונה הוזזה השאלה המדינית, שפרצה מחדש בעקבות הצגת תוכנית המאה, לקרן זווית, חשוב להבין: המצג שבו שני הגושים הפוליטיים מברכים על יוזמת טראמפ אינו אומר ששניהם מתייחסים אליה באופן דומה. צד אחד נאחז בעקרונותיה, ובעיקר בזה של פתרון שתי המדינות, וצד אחר נאחז באפשרות לספח לישראל חלק גדול מן הגדה המערבית. ההכרעה ביניהם עשויה להיות קריטית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו