אוסף של אמירות מצטברות, שכבר לא ניתן לייחס אותן לכבדות פה או לחוסר ריכוז, מתחיל לאותת לנו כי למפלגת כחול לבן, ולבני גנץ העומד בראשה, יש מודל אלטרנטיבי לדמוקרטיה. במילים אחרות, החשש שעליו מדברים מימין זה זמן רב - מעורבות היתר המשפטית, ה"דיפ סטייט", ההכפפה של נבחרי הציבור לפקידות ממונה - כבר אינם עניין סמוי, קונספירטיבי או דמיוני. עומדת לבחירות מפלגה שזו האידיאולוגיה המוצהרת והמובילה שלה, ובראשה מועמד לראשות ממשלה שמצהיר ברדיו כך: "אני בעד שהמערכת המשפטית תהיה עליונה על המערכת הפוליטית. אם המערכת הפוליטית תהיה עליונה, זו סכנה למדינה. הנה, אני, כמי שרוצה להיות ראש ממשלה, מוותר על הכוח הזה".
כדי שלא יהיה ספק, איש אינו מפקפק בחשיבות מערכת אכיפת החוק או מערכת המשפט. אבל מכיוון שלא נותרה ברירה, נזכיר את המובן מאליו: במדינת ישראל יש שלוש רשויות שלטוניות: מחוקקת, מבצעת ושופטת. ובמשטר דמוקרטי, האיזון ביניהן אינו פחות חשוב מן הקיום והעצמאות של כל אחת מהן בנפרד. ובשעה שמועמד לראשות הממשלה מסביר שחשוב שהמערכת הפוליטית הנבחרת - קרי נציגי העם, הריבון, בכנסת ובממשלה - תהיה משנית למערכת המשפטית, קשה שלא לחשוש לגורלה של הדמוקרטיה.
האמירה הזאת מצטרפת לתהליך רב שנים של החלשת מעמדן של הכנסת והממשלה מול בית המשפט. קצרה היריעה מלהרחיב לגבי תהליך זה, אבל הוא הותיר את הסכר פרוץ כמעט לכל גוף שאינו נבחר, לקבוע מדיניות על פי השקפתו - במקום ההחלטות והמעשים של הגוף הנבחר. כך, למשל, התבטאה בעבר דינה זילבר, המשנה ליועמ"ש: "המגמה החשובה היא העתקת מרכז הכוח השלטוני ויכולת ההכרעה המעשית בשאלות של מדיניות, מהדרג הפוליטי הנבחר לדרג הפקידותי הממונה". וברוח דומה, מתאגדים "בכירים" בימים אלו, וקוראים לנשיא שלא להטיל את הרכבת הממשלה על נתניהו גם אם יזכה ברוב הדרוש לכך. מעבר לעובדה שהם מרשים לעצמם לבטל לכאורה את חזקת החפות, להתערב בתפקידו של הנשיא, ולהציע דבר שמשמעותו ביטול בפועל של חוק יסוד: הממשלה, שקובע בפירוש אחרת - מעל לכל, הם מייתרים את החלטת הבוחרים. בבחינת צאו להצביע, אבל בג"ץ יקבע מי ירכיב את הממשלה, לא העם, חלילה.
הדברים הללו צורמים עוד יותר על רקע השימוש הגובר במונחים של דיקטטורה וארדואניזציה, שאוהבים לפזר משמאל כלפי ממשלת נתניהו. העובדה שלא נתניהו סגר ערוצי תקשורת, כפי שניסו לעשות ל"ישראל היום" ועשו לערוץ שבע; ושלא נתניהו פיטר קציני צבא שאינם סרים למרותו, כשם שפיטר אריאל שרון את הרמטכ"ל (בוגי יעלון) בימי ההתנתקות, או כשם שהרמטכ"ל אשכנזי חתר לכאורה תחת שר ביטחון מכהן וניסה למנוע מינוי של רמטכ"ל אחר, בניגוד לעמדת הדרג האזרחי הנבחר - כל זה לא גורם להם לחדול מהפצת דברי ההבל. כי לא החירות מטרידה אותם, אלא העם עצמו, הריבון, הוא בעיניהם הבעיה. והמחשבה שהם אינם יכולים להחליף את העם, ובכך אינם יכולים למנוע את הסיכוי שנתניהו ייבחר שוב, כל כך מעבירה אותם על דעתם, עד שהם מוכנים לייתר את בחירתו. את בחירתנו. ובשעה שהם מחפשים לשווא תהליכים מסוכנים ולא דמוקרטיים אצל נתניהו, הם אינם מבינים שאותו עם מבחין בנקל בסכנה האמיתית לדמוקרטיה שגדלה ותופחת כדבשת על גבם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו