"אמא, תראי את הציור היפה שלי", אמרה לי קרן בתי האמצעית בת ה־4, "הכחול זה השמיים, האדום זה הבומים, הצהוב והסגול זה הפרחים והירוק זה השדות". זה נאמר בכזאת טבעיות ותמימות שריסקו לי את הלב. איך האדום העז צובע את השמיים, והבומים הפכו להיות חלק מנוף ילדותם.
17:30 בערב, שלושה מתוקים (כפיר בן 9, קרן בת 4 ומאור בן 3) נכנסים הביתה כשברקע קולות הנפץ מתחילים להתגבר. הם יודעים מה קורה, הם מתורגלים היטב.
"תגידי, שני, איך זה לגדל ילדים בעוטף עזה?" זו אחת השאלות ששואלים אותי הכי הרבה. והתשובה מורכבת. זה גם שחור וגם לבן. האזור שלנו יפה בצורה בלתי רגילה, ובעונה הזו אפשר לטעות ולחשוב שזו טוסקנה. יש פה קהילה חזקה ופעילות תרבות וחברה ענפה. אך מצד שני ברגע אחד הכל מתלקח ויש פה מלחמה. לעיתים קרובות מדי גן העדן הופך לכאוס עלי אדמות. והכי גרוע ומקומם שכבר יותר מדי זמן אף אחד לא באמת עושה מאמץ אמיתי לשנות את המציאות שבה ילדינו גדלים.
באחד הסבבים האחרונים מצאתי את עצמי נעה בין ייאוש לתקווה. הבן שלי הבכור, כפיר, שומע מתוך שינה את האזעקה ואצלנו היא עולה ויורדת, והוא שואל אותי בעיניים עצומות "זה צבע אדום או מכבי אש?" אני לא חשבתי יותר מדי ומתוך רצון להרגיע ולנרמל את המצב עניתי "זה מכבי אש חמודי - תחזור לישון". שכחתי שלשקר אין כיפת ברזל, שלוש, שתיים אחת - בום מטורף, יירוט מעל הראש שלנו, קירות הבית והחלונות רועדים. כפיר עדיין שוכב ועיניו עצומות, ושפתיו לוחשות "זה היה צבע אדום".
אני עוד מצליחה לזכור את עצמי בגן, חלק ממקהלה ששרה "אני נולדתי לשלום שרק יגיע", ככה שרו אז כולם. לא היה פחות קשה, אבל היו תקווה ואמונה שיכול להיות יותר טוב. בינתיים הקטנים שלי כבר נולדו, והשלום עוד לא הגיע, שזה מובן. אבל היום גם הילדים כבר לא שרים, שזה עצוב.
אני חוזרת לחדר ומתבוננת בשלושת ילדיי, חושבת על הילדות שלהם בצל כל הטירוף, על הבחירה המודעת שלנו לחזור לגדל כאן את הילדים. חזרנו הנה מתוך אהבה גדולה וגם עם תקווה גדולה בלב. תקווה אמיתית ואמונה שיום יבוא ושדות האש והדם בין שדרות ועזה יהפכו לשדות של פרחים ומשחקים שבהם ילדים יחגגו את החיים.
שני פרץ-קריב היא אמא לשלושה ילדים בקיבוץ ברור חיל
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו