שאלת ההגירה מסתמנת כתופעה החשובה ביותר של המאה ה־21. השלכותיה החברתיות והפוליטיות מאיימות על יסודות החברה הפתוחה במערב. ראוי לברר את מהות התופעה ולהתייחס בנפרד למצבה המיוחד של ישראל.
חוסר שוויון מאפיין את החברה האנושית. במדינות מפותחות ומבוססות נעשה בדורות האחרונים מאמץ שיטתי לצמצם את חוסר השוויון בתוככי המדינה הריבונית פנימה. לכך מצטרפת לעיתים נכונות לסייע למדינות עניות וכושלות, בעיקר על פי שיקולים המעוגנים במדיניות החוץ.
אלא שכינונה של מדינת הרווחה, ההזדמנויות שהציעה והמשאבים העצומים שהיא מקדישה, כדין, כדי לסייע לשכבות החלשות בקרבה, משכו אליה מהגרים רבים. הרצויים שבהם רתמו את כישרונם וחריצותם לטובת החברה המפותחת וקיבלו עליהם את הערכים שבנו מלכתחילה את את איכות החיים של תושביה כולם. לצידם, נמשכו אליה מהגרים בלתי רצויים - מי שבאו לחיות על חשבונה ולתרום אך מעט, אם בכלל, לרווחתה. אלה הביאו אליה את מאפייני התרבות הכושלת והאלימה, אשר גרמו עוני ומלחמות אזרחים במדינות המקור שמהן ברחו לאירופה או לארה"ב. חלק ניכר מהם מעמיק בדור השני והשלישי את מצוקתו ואת נזקיו למדינה הקולטת, והופך לנטל מתמשך בשל הדבקות בתרבותו הבלתי פרודוקטיבית והדכאנית.
בעיה זו מחמירה בשל גרסה פשטנית ורדיקלית של הליברליזם הרווחת לאחרונה בחברות המפותחות. זו מעודדת למעשה, בשם הרב־תרבותיות, התנהגות מופקרת של מהגרים. היא גם מאפשרת לאוכלוסייה בעלת מאפיינים מזיקים לגדול בלא בקרה, ומעניקה ליסודות השליליים בקרבה חסינות מפני ביקורת ועילת התבכיינות מניבה.
הגרסה הזו אכולה רגשות אשמה על חטאיו (האמיתיים) של הקולוניאליזם ומפרשת באופן רדוד את צורכי המאבק (החיוני) נגד הימין הפשיסטי והלאומנות האירופית. היא רואה גם בגילויים מתונים של סולידריות לאומית במערב ראשיתו של מדרון חלקלק המוליך לפשיזם. מחשש, מוצדק כשלעצמו, לדירוג תרבויות על בסיס גזעני, היא אינה מוכנים להכיר בעדיפותה הערכית של תרבות פלורליסטית ופתוחה על פני תרבות המקדשת דיכוי נשים, הסתגרות, הסתה והתנהגות אלימה.
המסוכן מכל עיוותיה של הגישה הרדיקלית הוא הדרישה ממדינות המערב להתפרק למעשה מריבונותן, לקלוט בקרבן גם מהגרים שגנבו את גבולותיהן ולהעניק זכות מוקנית לכל מי שנתון לסבל ולאיום חמורים במולדתו למצוא מקלט במערב המפותח. עשרות מיליוני בני אדם החיים במדינות כושלות ועניות, בחברות אלימות ודכאניות, שואפים להגר אל המדינות המפותחות. רובם אינם מוכנים לנטוש את התרבות שהביאה עליהם את אסונם. מספרם העצום אינו מאפשר ממילא את קליטת רובם בלא התאבדותן התרבותית של החברות הקולטות. באפריקה לבדה מנבאות התחזיות בדור הקרוב אוכלוסייה של 4 מיליארד נפש מול אירופה שאוכלוסיית המקור שלה מצטמקת במהירות.
מכל אלה מתבקש הכורח לקליטה סלקטיבית של יסודות בונים מקרב מבקשי המקלט, הנכונים לאמץ תרבות פלורליסטית וקונסטרוקטיבית. קליטה כזו מחייבת, מצידה, גבולות קשיחים ובקרה הדוקה שתדחה את רוב המבקשים.
הגישה המקובלת בקרב הרדיקליזם הליברלי קורסת למולנו. אירופה אינה מוכנה להופיע כמי שאוטמת את גבולותיה הימיים והיבשתיים להגירה בלתי מבוקרת. היא תלויה בארדואן, הסוחט אותה באיומיו להציפה במיליוני מהגרים. במערב מקובלת האמנה המחייבת לתת מקלט למי שנתון לדיכוי ולסכנה חמורה בארצו. ממדינות היעד ניטל למעשה, על ידי הגבולות הפרוצים והמחויבות המשפטית, שיקול הדעת המאפשר הגירה קונסטרוקטיבית.
אובדן הבקרה, מאפייני תרבותם של רבים מהמהגרים ומספרם העצום של שוחרי ההגירה כבר עוררו תגובת נגד ציבורית עמוקה לכיוון הימין, לרבות רכיביו המסוכנים, ושינו את פניה של אירופה. ההכרעה בנושא הקריטי הזה אינה עניין לשופטים ולפרקליטים. לשם כך דרושה הנהגה נבחרת, הזוכה לאמון הציבור כדי לעצב איזון נאות בין צורכי האומה, מבלי להתעלם מהמציאות המורכבת של העידן הנוכחי.
ד"ר דן שיפטן הוא ראש התוכנית הבינלאומית לביטחון לאומי באוניברסיטת חיפה ומרצה בתוכניות ללימודי ביטחון באוניברסיטת תל אביב
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו