אני זוכר את עצמי, ילד בן 7, יושב במכונית בחניון בבאר שבע עם כל המשפחה, בחום הגדול, מול איזה בניין אפור. בחוץ התרוצצו ילדים עם סרטים ומדבקות כתומות. אבא שלי, שנראה מרוצה מחשיפתנו לחגיגה הדמוקרטית הראשונה שלנו, הסתובב ושאל למי נרצה להצביע.
"פרס", אמא שלי אמרה, "פרס", פסק גם אחי. ואני, שרציתי להיות מיוחד, שאלתי: מי זה השני? "בנימין נתניהו", אבא ענה. "כן, זה", אמרתי, גם כי לא ידעתי איך להגות את שמו. מייד חשתי הסתייגות גדולה מצד ההורים שלי, ואמא שלי הסבירה לי בעדינות: "אבל הוא לא אוהב ערבים".
את צעדיי הראשונים בימין הישראלי עשיתי כשנחשפתי לערכי החירות של המערב. ערכים שמתחילים בחירות הכלכלית האינדיבידואלית ונפרסים לכל אספקט בחיים. כשאני מודע לחירות שלי, אני מבין שהיא אינה יכולה להתקיים בלי ההכרה שלי בחירותם של אחרים. חירותם לנהוג לפי דתם וזהותם ובחייהם הפרטיים כפי שירצו. אותו ערך גם מגדיר את הגבולות בין אדם לרעהו ובין קולקטיב למשנהו. כך אמר ז'בוטינסקי: "האיש המהלך ברחוב - יש לו זכות לחיות רק משום ורק במידה שהוא מכיר בזכותי שלי לחיות; ואולם, אם יש בדעתו להרגני, אין לו שום זכות קיום, וכלל זה חל גם על עמים".הערך הימני הזה הוא הפציפיסטי ביותר. השלום הוא נקודת המוצא הראשונה, והחתירה אליו, בהכרעה או שותפות, היא ערך עליון שאני גאה לחלוק עם הימין.
את האהבה שלי אני עדיין מחפש. אחרי כל כך הרבה שנים, הבנתי שהיא לא נמצאת בברים בתל אביב, אבל גם לא בין כותלי הכנסת. מפוליטיקאים אני לא מצפה לאהבה; אני מצפה לפעולה שתיטיב עם כלל המדינה, ותשפר את מצבה הכלכלי והביטחוני. פעולה שבסופו של דבר תועיל לכל אזרחי ישראל ללא תלות בדתם או בעדתם. כך נהגתי בבחירות; שמתי את הרגש בצד, ובחנתי את המפלגות בצורה פרגמטית. הלכתי עם השכל והגעתי לליכוד.
משעשע לחשוב איך 19 שנים אחרי אותה שיחה באוטו, הביטוי האלמותי "הערבים נוהרים" (בפועל: "נעים בכמויות") נתן עוד אישוש לתחושה שספגתי מהסביבה, שהימין אינו אוהב ערבים. אף שהדברים כוונו נגד הרשימה המשותפת, מתוך מחלוקת פוליטית ולא על בסיס גזעני, הביטוי נחרט בזיכרון בצורה צורמת. אבל ההבחנה הזו אינה פוטרת את ראשי המפלגות מלנהוג בצורה מכבדת יותר כלפי כל קהל מצביעים - בין שהם רוצים בקולו ובין שלא. הפנייה הנוכחית של שתי המפלגות הגדולות לציבור הערבי בשפתו - היא צעד ראשון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו