בשמאל בונים על אדישות הימין

סונדוס סאלח ואימאן ח'טיב יאסין, מועמדות 14 ו־15 ברשימה המשותפת, ישמחו לשמוע על האדישות חסרת האחריות ועל המחאה חסרת התוחלת של מיעוט מבין מצביעי המחנה הלאומי השוקלים להישאר בבית. ייתכן שבהימנעותם מהצעידה הקצרה לקלפי, ובמו ידיהם שנמנעו מהטלת הפתק לקלפי, הם יתרמו להישג היסטורי של הרשימה המשותפת.

הפסד של הימין, אף שהוא מהווה רוב, נובע לרוב משלושה גורמים, לחוד או יחד: ראשית, הצבעה עבור מפלגות שלא עוברות את אחוז החסימה, דוגמת ההצבעה הצפויה לעוצמה יהודית; שנית, שיעורי השתתפות נמוכים משמעותית מאלה של השמאל במחוזות ההצבעה העיקריים שלו; ולבסוף, ימנים רבים מתפתים למפלגות מרכז זמניות או לזנבות ימניים שהתמקמו כמיעוט במפלגות שמאל, דוגמת נציגי תל"ם בכחול לבן.

בין אפריל לספטמבר נפוצה ההערכה ששיעורי ההשתתפות עלולים לרדת על רקע הבחירות התכופות. היו אף קריאות להימנע מהשתתפות כמחאה. מוטי שקלאר, לדוגמה, שמילא תפקידים בכירים בתקשורת הישראלית, טען כי "הגיע הזמן לצאת בקול מחאה ולהכריז על מרד מצביעים" ("בחירות מיותרות? הפעם לא מצביעים", ידיעות אחרונות, 28.05.19). למיטב זיכרוני, קריאות כאלו לא נשמעו במחנה השמאל המגויס לסיסמה "רק־לא־ביבי".

העלייה הקלה של קרוב ל־1.5 אחוזים בשיעור ההשתתפות בין אפריל לספטמבר עלולה להטעות. את עיקר התרומה לעלייה הקלה תרמו המצביעים הערבים, ששיעורי ההשתתפות בקרבם צמחו מ־50 אחוזים באפריל ל־60 אחוזים בספטמבר. הצטרפו אליהם מצביעי ש"ס ויהדות התורה, שבקלפיות החזקות שלהן ניכרה עלייה קלה, ומדובר במצביעים חרדים שלרוב אינם מושפעים מתנודות בציבור הרחב.

המחנה הלאומי צריך לדאוג ממה שקורה בקלפיות הליכוד והציונות הדתית. אמנם בקלפיות החזקות של הליכוד לא היה שינוי בהשתתפות בין אפריל לספטמבר, אולם עדיין מדובר בשיעורי השתתפות נמוכים של 65 אחוזים בלבד, לעומת 72 אחוזי השתתפות בקלפיות החזקות של כחול לבן. 

האם זו גזירת גורל? ההיסטוריה הקרובה מוכיחה שלא בהכרח. נחזור וניזכר במאבק שנראה אבוד ערב בחירות 2015 מול המחנה הציוני. אחד הגורמים לניצחון הליכוד אז היה השינוי הדרמטי בשיעורי ההשתתפות. בכל סוגי הקלפיות ניכרה עלייה בהשתתפות בהשוואה ל־2013, אולם בקלפיות הליכוד היתה עלייה משמעותית במיוחד של קרוב ל־6 אחוזים, מכ־66 לכ־72 אחוזים בקירוב. הפער בין קלפיות הליכוד למחנה הציוני צומצם לשני אחוזים בלבד, מה שמוכיח שבקלפיות הליכוד אפשר לצמצם את הפער הגדול הקיים גם כיום בין שני סוגי הקלפיות. צמצום פערים דומה בעוד שבוע ועלייה של חמישה אחוזים בקלפיות הליכוד, רצוי כמובן יותר, עשויים להביא לבדם קרוב לשני מנדטים נוספים לליכוד.

בציונות הדתית המצב גרוע יותר. מדובר בקבוצה המצביעה בקביעות בשיעורים הגבוהים ביותר בארץ, יותר מהחרדים. בקלפיות הציונות הדתית המובהקות היו מאז ומתמיד יותר מ־80 אחוזי השתתפות. בין אפריל לספטמבר ניכרה בקלפיות אלו הירידה היחסית הגדולה ביותר של קרוב ל־3 אחוזים בהשתתפות. אלקנה ובית אל התמקמו ברשימת עשרת היישובים עם שיעורי הירידה הגדולים ביותר בארץ בין שתי מערכות הבחירות. גם אם זה מעט, לפעמים המעט הזה הוא בדיוק מה שחסר למנדטים הקריטיים של מפלגות הגוש.

בחירות לכנסת אינן בחירה של בני זוג לחיים או של חברים. עבור רוב המצביעים, בחירות הן בחירה ברע במיעוטו. הימנים נדרשים לחשוב על ההשלכות העתידיות של הצבעתם. וההשלכה היחידה, הבלעדית, הרלוונטית, היא אם תוקם ממשלת שמאל או ממשלת ימין. לכן הצבעה למפלגה "הכי ימנית" לכאורה, עוצמה יהודית, שלא תעבור את אחוז החסימה, היא הצבעה לשמאל. נקודה. הישארות בבית בגלל אדישות או בגלל מחאה כזו או אחרת נגד המועמד שאני לא אוהב היא העלאת משקלו היחסי של השמאל, ולמעשה בחירה בשמאל.

אל להם לימנים לחשוב שאם הם לא מגיעים לקלפי הם לא מצביעים. הם בהחלט מצביעים. לשמאל. ימנים, צאו מהאדישות, צאו להצביע.

פרופ' אשר כהן הוא ראש ביה"ס לתקשורת באוניברסיטת בר־אילן

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו