מתוקף מעמדם

מכתב 120 הפרופסורים נגד נתניהו מלמד גם על האינטרס המעמדי שלהם • בדומה לקודמיהם ב"חוג 77", הם מסרבים להשלים עם השינוי הפוליטי והחברתי בישראל, שסימן גם את שקיעת מעמדם

1 120 פרופסורים משגרים מכתב לחברי הכנסת ולנשיא המדינה, ובו "קריאה מהלב" שלא להעניק בידי נתניהו את המנדט להקים ממשלה - אם יזכה בבחירות. על פניו, יש שם טיעון נורמטיבי, ומותר לדון בתוקף הערכי של הרכבת ממשלה תחת כתבי אישום. אלא שאין זה ארגומנט חדש; הוא נשמע כבר אלפי פעמים בראיונות, בטורי הדעה, בסימפוזיונים וברשתות החברתיות. החידוש, באופן יחסי, הוא בהתגייסות הקולקטיבית; 120 חברי אקדמיה כנגד 120 חברי כנסת. זה מלמד המון על תפיסת העצמי של החותמים, על הקבוצה החברתית שהם מייצגים, ובעיקר על הזיקות הפוליטיות והאינטרסים המעמדיים שלהם. 

אובדן ההגמוניה של מפא"י נתפס על ידי האקדמיה כמשבר פוליטי ותרבותי. לאה בגין נושקת לאביה מנחם לאחר ניצחון 77' // צילום: אי.פי

צריך להוריד מהשולחן את האשליה הנאיבית שמדובר בדגם קלאסי של מעורבות אינטלקטואלית, מה שנהוג לסמן כמימוש תפקידו החברתי של איש הרוח בדמוקרטיה. כשמדובר בקבוצה מובחנת, שפועלת באופן מוצהר וגלוי זה כמה עשורים לתיקון הסטייה ההיסטורית הידועה כמהפך 77', צריך להניח מראש שמתחת האמירה העקרונית, חבוי גם האינטרס הפרטיקולרי. 

2 "חוג 77", שהוקם מייד לאחר המהפך שהביא את הליכוד לשלטון, הורכב מ"קבוצה הומוגנית" (לפי עדות מייסדה) של אנשי האוניברסיטה העברית, שאובדן ההגמוניה של מפא"י נתפס בעיניהם כמשבר פוליטי, חברתי ותרבותי כה עמוק, שהם החליטו שעליהם להתגייס לפעילות אינטלקטואלית אינטנסיבית בשירות הנהגת מפלגת העבודה ולמען שיקומה. הפאניקה המופגנת של קבוצה זו מול מה שחבריה תפסו אז - ועדיין תופסים - כעליית ה"פשיזם", ה"פונדמנטליזם הקנאי" ו"הרחוב הפרוע" שהביא עימו השלטון החדש, השתלבה גם בדאגה עמוקה בעקבות אובדן הקרבה האינטימית להגמוניה הפוליטית, שהיא מקור העוצמה החברתי והמעמדי החשוב ביותר שלה.

מייסד "חוג 77", פרופ' זאב שטרנהל,  התגייס לפי עדותו להשפיע מבפנים על "חיי הבית ברחוב הירקון 110", ואילו פרופ' יחזקאל דרור הציע לייסד מסלולי הכשרה לפוליטיקאים החדשים באוניברסיטה העברית בדמות "מכללה למדיניות לאומית". כך תוכל האליטה האקדמית לפקח על "איכותם" של נבחרי הציבור ולקבוע את הקריטריונים להערכת פעילותם. 

זה מרתק להיווכח עד כמה תגובות ההלם של האליטה האקדמית למהפך 77' כוננו את תפיסת העצמי ואת רפרטואר הטיעונים שלה. מאז ועד היום, כמעט כל השיח האנטי־שלטוני שלה מנוסח במונחים לכאורה ניטרליים כמו "מאבק על הדמוקרטיה" או "הגנה על זכויות". 

שטרנהל עצמו ניכס את המושגים האלה למחנה הפוליטי שאליו השתייך, כשכתב לאחר התפרקותו של "חוג 77" כי: "כל אינטלקטואל הנכנס אל החיים הפוליטיים, והוא שייך אל המחנה שמן המרכז ושמאלה, רואה את אבותיו הרוחניים באמיל זולא ובז'אן ז'ורס, גיבורי פרשת דרייפוס", שמול "המון צמא דם" העדיפו "עקרונות בלתי פופולריים אך בעלי תוקף אוניברסלי כמו אמת, צדק ושוויון בפני החוק".

ארבעה עשורים אחר כך, וזו עדיין תפיסת היסוד הרווחת, כפי שביטאה לפני כארבע שנים פרופ' זיוה שטרנהל בגילוי לב: "בישראל, כמו באירופה ובארה"ב, אליטה משכילה, שלמדה את לקחי ההיסטוריה, נוטה לעמדות שמאליות, המבוססות על ערכים הומניים אוניברסליים". או במילים אחרות: לא תיתכן כמעט אליטה אינטלקטואלית שאינה בשמאל. צריך לתת את הדעת לעובדה שתחת האורתודוקסיה הזו מתחנכים זה עשורים יורשיה של האליטה האקדמית. השעתוק החברתי וההסללה הרעיונית הזו הם אלה שמבטיחים את המשכה של ההומוגניות של "חוג 77". 

3 ועוד נתון שמצריך מחשבה הוא מהותן של "עמדות השמאל" האלה, בעיקר לאור העובדה שהאליטה האקדמית מייצגת בסופו של דבר מעמד בינוני או בינוני־גבוה, אשכנזי ברובו. ככל שזה תלוי בהם, מהפכת הפועלים נשארת מחוץ לאוניברסיטה. ועם עובדה היסטורית אחת קשה להתווכח: מרגע עלייתו לשלטון, הפכה ההתנגדות לליכוד לחלק אינטגרלי מהאתוס המעצב של קבוצה זו.

ודווקא בגלל שמדובר באליטה הומוגנית, אסור לתת לסמנטיקה של הערכים האוניברסליים לטשטש את העובדה שלתודעת המאבק שלה בליכוד יש ממד מעמדי מובהק. האליטה האקדמית בישראל מחויבת לריסוק, או לכל הפחות סיכול, של פעולתו של הכוח הפוליטי שהוביל את השינוי החברתי ההיסטורי לטובת (כמעט) כל מי שאינו נמנה עימה, "ישראל השנייה", "האחרים", ובעיקר מזרחים. 

סדרת מאמריו של ד"ר אורי כהן ב"ישראל היום" מראה לא רק באילו אופנים הליכוד פתח ערוצי השתתפות תחרותיים והפך את המזרחים לשותפים מלאים בפוליטיקה הלאומית, ולא רק באילו אופנים כוננו ממשלות הליכוד את המעמד הבינוני המזרחי והגדילו את משקלם של המזרחים באשכולות הסוציו־אקונומיים הגבוהים.

כהן הראה כאן באותות ובמופתים כיצד האליטה האקדמית בישראל פעלה באופן מכוון ושיטתי להרחקה של המזרחים מהאקדמיה ולחסימת דרכם להשכלה גבוהה, שהיא ערוץ המוביליות החברתית המשמעותי ביותר בחברה מתקדמת. אלה הם שני פניו של אותו מהלך: מאבק אינטנסיבי בליכוד, לצד הדרה שיטתית של המזרחים מהאקדמיה. שתי הפעולות נמזגות לתכלית משותפת: שימור יתרונו היחסי של הסקטור האשכנזי כתגובת נגד לצמצום הפערים והתחזקות המעמד הבינוני המזרחי. זה פרויקט העל המעמדי של האליטה האקדמית בישראל.

4 לדברים האלה יש גם ביטוי בתוך האקדמיה. אולמי ההרצאות מסוגלים לשאת את נוכחותם של חומים ושחורים על הספסלים, אבל הסגל האקדמי נותר הומוגני. "אין ספק שהאקדמיה היא אחד המוסדות הכי מפגרים באינטגרציה של סקטורים שונים", הודה לאחרונה פרופ' דוד הד מהאוניברסיטה העברית ברב־שיח על מזרחים שנערך במכון ון־ליר. אבל יש לכך "סיבה היסטורית מובנת מאליה", המשיך: "המדע, הפיזיקה, הפילוסופיה במידה מרובה, מה שלומדים באוניברסיטאות הוא בדרך כלל, מבחינה היסטורית, יציר המערב ב־400-300 השנים האחרונות, ולכן היה יתרון מובנה לסקטור האשכנזי בגישה להצטיינות בתחומים האלה". 

אכן, ל"סקטור האשכנזי" היה יתרון, אבל הוא לא היה תרבותי, כי אם מעמדי, והאליטה האקדמית שאליה משתייך פרופ' הד מגויסת לשימור היתרון הזה בדיוק: הן בהתנגדותה ההיסטורית לכל רפורמה לטובת הפריפריה בהשכלה הגבוהה, והן במאבקה הנחוש בשלטון הליכוד, שחותר לצמצום "היתרון המובנה" של "הסקטור האשכנזי". 

זהו ההקשר ההיסטורי והחברתי שלאורו יש להבין את "מכתב 120 הפרופסורים" נגד נתניהו, שבין חותמיו, אגב, גם פרופ' הד עצמו. הוא לא מבטא רק נורמה אתית, אלא שאיפה מעמדית לבלימת הזינוק הכלכלי של המעמד הבינוני המזרחי, באמצעות הענקת המנדט להקמת ממשלה לראש המפלגה המייצגת היום יותר מכל את האינטרסים המעמדיים של המעמד הבינוני־גבוה האשכנזי. כך משמרים את "היתרון המובנה" של הסקטור האשכנזי.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו