לפני 20 שנה, ב-11 בפברואר 1993, יצא הפרלמנט האירופי בקריאה להטיל סנקציות על ישראל, בעקבות סירובה להשיב ללבנון את מאות מגורשי חמאס. היה זה אחד משיאי אחת הפרשות שעיצבו, בלי ספק, את מנהיגות חמאס, ואשר הציגו את ממשלת השלום של יצחק רבין כממשלה אטומה אל מול תגובותיו של העולם, ממשלה אשר אינה מבינה את ההשלכות החמורות של החלטותיה הנמהרות. רק בראשית חודש מארס החליטה ממשלת רבין להחזיר 101 ממגורשי חמאס ללבנון כ"צעד של רצון טוב" ולהעבירם לגדה המערבית ולעזה. לא, זו לא היתה מחווה אלא תוצאה של לחץ אמריקני ובינלאומי, אשר גרם לישראל לבטל את הצעד המטופש שעשתה חודשים מעטים קודם לכן, כאשר הגלתה 415 פעילי חמאס ללבנון, והותירה אותם שם, מצפון לרצועת הביטחון שקבענו לעצמנו, בלי שממשלת לבנון היתה מוכנה לקבלם ולדאוג למחסורם. בשבועיים הראשונים של דצמבר 1992 נהרגו שישה אנשי ביטחון ישראלים בידי חמאס בשטחים. השיא התרחש ב-13 בחודש, כאשר אנשי חמאס חטפו את שוטר משמר הגבול, נסים טולדנו, בתביעה לשחרר את אחמד יאסין מהכלא. לאחר יומיים התגלתה גופתו של טולדנו כפותה ודקורה ליד כפר אדומים. תחושת ראש הממשלה היתה כי מוכרחים לעשות משהו. הרמטכ"ל דאז, אהוד ברק, הציע לו לגרש את פעילי חמאס ללבנון. רבין חשש מן המשפטנים. הוא נהג ללעוג להם על כך שהם חיים בבועה הפורמלית ואינם מבינים את החיים האמיתיים. אבל שר המשפטים דאז, דוד ליבאי, חיזק את ידיו, ואילו היועץ המשפטי דאז, יוסף חריש, העניק לו גיבוי. מי שהתנגדו לכך וטענו כי זה לא יעבור בבג"ץ היו פרקליטת המדינה, דורית ביניש, ומנהלת מחלקת הבג"צים, נילי ארד. רבין החליט על פעולה חשאית שתסתיים לפני שמישהו יתלונן בבג"ץ. הוא כינס את הממשלה וקיבל את אישורה לגרש יותר מ-400 פעילי חמאס ללבנון, בלי לתת לאיש מהם אפשרות לממש את זכותו לטיעון מוקדם. בישיבת הממשלה תמכו בכך גם שרי מרצ, אלוהים יודע למה, ואילו ליבאי נמלך בדעתו ונמנע. זה היה מאוחר מדי. אנשי הביטחון פשטו על בתי המעצר ועל הבתים הפרטיים שבהם נמצאו אנשי חמאס, ואספו אותם לאוטובוסים בלי שאמרו להם לאן מועדות פניהם. הכוונה היתה לשגר אותם ללבנון עוד באותו לילה, למשך שנתיים, ולצפות שלבנון תקבל אותם בזרועות פתוחות. אלא שהמבצע הגדול, בכל רחבי השטחים, נודע לאגודה לזכויות האזרח ולכמה עורכי דין בולטים, והללו ביקשו מן השופט התורן בבית המשפט העליון, אהרן ברק, להוציא צו שימנע את הגירוש. האוטובוסים של העצורים עמדו דוממים וחיכו להכרעת בית המשפט העליון. עיניהם של העצורים היו מכוסות וידיהם אזוקות. הדרמה הגיעה לשיאה. שבעה שופטי העליון דנו בעניין 14 שעות. הבעיה המשפטית העיקרית היתה כיצד אפשר להציג את הגירוש כאוסף של מקרים פרטיים אשר יש הצדקת גירוש לכל אחד מהם, ולא כגירוש קולקטיבי, האסור על פי החוק. חריש ייצג בעצמו את הממשלה, כי ביניש סירבה לעשות זאת. קולות השופטים התחלקו, וברק, שתמך בהתחלה ומאוחר יותר הצטער על כך, הוביל את המיעוט, שהתנגד לאישור הגירוש. הנשיא שמגר מיתן את ההחלטה והביא לקונצנזוס, שביקר את החלטת הממשלה אך איפשר את מימושה. * * * היתה זו אחת משעות השפל של בית המשפט העליון. נכון, הוא "יושב בתוך עמו", אינו מנותק מן החששות הישראליים, מן הצורך שלנו להגן על עצמנו, אבל בין זה לבין אימוץ החלטה שקרית בעליל, אשר לפיה כל אחד מן המגורשים גורש על פי סיבות הנוגעות לו באופן מיוחד, ולא כחלק מגירוש קולקטיבי אל מקום שלא היה מוכן לקבלם - הדרך ארוכה מאוד. ומה קרה? המגורשים נותרו במחנה אוהלים במארג' א-זוהור, בקור הגדול של אותו חורף, אל מול המצלמות של כל אמצעי התקשורת בעולם. המגורשים ייצגו את הסבל, ואנחנו - את האטימות. מועצת הביטחון דרשה מישראל להחזיר מייד את המגורשים. קלינטון ביקש מרבין לחזור בו מן השטות הזו. אנשי חמאס התקרבו מאוד לחיזבאללה ולמשמרות המהפכה באיראן, ולמדו מהם לבנות מכוניות תופת ולהרכיב מטעני חבלה. מחמוד א-זהאר, איסמעיל הנייה, עבד אל-עזיז רנתיסי ואחרים יצרו שם את הנהגת העתיד של חמאס והפכו את המחנה לגיבושון. השיחות המדיניות בין ישראל לשכנותיה, אשר התקיימו בוושינגטון, הופסקו, ומעמדה המדיני של ישראל, דווקא בתקופת שלטונו של רבין, נפגע מאוד, עד שנחשף תהליך אוסלו ומחק את רשמי המהלך המוטעה הזה. זמן קצר לאחר ההחלטה האומללה של רבין נפגשתי עם דן מרידור. "ברק ניסה להציע את המהלך הזה גם לשמיר. הוא סירב. רק אתם, המפא"יניקים, מסוגלים למעשה כל כך בוטה שכישלונו ידוע מראש", אמר לי. בסופו של דבר הגענו להסכמה על כך שאין לשום צד במפה הפוליטית מונופול על האיוולת.
