רגע אחד אומלל, שבו הנציחו אתמול המצלמות את יהודה גליק כשהוא אזוק בידיו ושרוע על אדמת הר הבית, הסב לרבים בושה וכאב של ממש. משטרת ישראל היתה יכולה לחסוך אותו מכולנו. יש דברים שמדינה פשוט אינה יכולה להרשות לעצמה. אחד מהם הוא פגיעה בסמליה. וגליק, זה כחמש שנים, הוא סמל.
מדינה יהודית שמכבדת את עצמה, לא עוצרת במקום הכי יהודי בתולדותיה ח"כ לשעבר, שכמעט שילם בחייו על מאבקו למען זכויות היהודים בהר הבית, חמש שנים בלבד אחרי שמתנקש מהג'יהאד האסלאמי כמעט הצליח לרצוח אותו בשל כך. מי שעוצר היום את גליק, לעיני המוסלמים בתוך הר הבית, החמיץ כנראה שיעור חיוני ב"כבוד יהודי". כן, יש מושג כזה.
דווקא השר לביטחון הפנים גלעד ארדן ושני מפקדי המחוז האחרונים בירושלים, יורם הלוי ודורון ידיד, מבינים זאת היטב. הם חוללו בהר מהפך של ממש, כשאפשרו גידול של 700% במספר המבקרים היהודים בהר בשנים האחרונות, ושיפרו מאוד את תנאי הביקור והיחס למבקרים היהודים שם.
גליק ניסה בשבועות האחרונים לשפר עוד את התנאים הללו. הוא מתקומם נגד הגבלות רבות שעדיין מוטלות על יהודים בהר ולמעשה "מורד" בהתנהלותו בכללים שהמשטרה אוכפת שם. אלא שמכאן ועד מעצרו בהר, הדרך ארוכה. אם את הבירור מול אויבים כשייח' עכרמה סברי, המופתי לשעבר, ואח"מים מוסלמים נוספים, ניתן לערוך מחוץ להר - ודאי שאת הבירור עם גליק, אוהב ישראל מובהק, ניתן לנהל מחוצה לו. גליק הרי אינו מסוכן לציבור. הוא אינו מטיף לפיצוץ המסגדים, אלא לשיתוף בין־דתי בהר. לאיש שבמידה רבה הביא את השינוי הגדול בהר הבית בשנים האחרונות, מגיע יחס אחר.
מעצרו של האיש, שעל פי גרסת המשטרה "הלך לאט מדי", רגע אחרי שארה"ב שילבה ב"תוכנית המאה" סעיף שאולי יאפשר בעתיד תפילת יהודים בהר, הוא גם גול עצמי. האם האמריקנים צריכים לעשות עבורנו את העבודה בשעה שאנו עצמנו פוגעים בזכויותינו־שלנו שם?
הסטטוס קוו הנוכחי בהר הבית אוסר על יהודים להתפלל בהר ומתיר להם לבקר שם. זהו סטטוס קוו מעוות, אך ספק אם ניתן לשנותו כרגע. יש מקום להקלות נוספות בתנאי הביקור של יהודים בהר, אך בהידברות עם המשטרה, כפי שנוהגות רבות מקבוצות שוחרי ההר היהודים. הנוסחה פשוטה: ככל שיגדל מספר המבקרים היהודים בהר, כך יקרב היום שבו תותר שם, בתנאים כאלה ואחרים, גם תפילת יהודים. גם המשטרה וגם גליק מבינים זאת. הם ייטיבו לעשות אם יחברו זה לזה במקום להתגושש זה עם זה.
