בשירות קרב הבלימה הפלשתיני

כמעט־כמעט הצלחנו, כך אומרים לנו מחמוד עבאס ואהוד אולמרט, עוד קצת והיו שתי מדינות אחיות בגבולות 1949, חולקות את ירושלים. אילו רק... 

היתרון של ניסיונות תעמולה פתטיים שכאלה הוא שלכאורה אי אפשר לבדוק אותם. אנחנו כביכול נידונים לשקוע אל מבוך של תירוצי "מה היה אילו" על הפארסה שהתחוללה בין ברק, קלינטון וערפאת, ועל כל שאר המרקחות הדיפלומטיות הממולחות שדבר לא יצא מהן. היסטוריונים זריזים ושטחיים עוד יגישו לנו מנות גדושות של התכחשויות מפוקפקות לעובדה הפשוטה שהתגלתה לבן־גוריון במחצית שנות ה־30 ולז'בוטינסקי לפניו: למדינת ישראל ולציונות הורתה אין אפשרות לייצב שלום עם התנועה הלאומית הפלשתינית. שלום מחייב תבוסה היסטורית גמורה של התנועה ההרסנית הזאת, או חלילה תבוסה של מדינת ישראל.

ההיסטוריה חוזרת ומאשרת את האבחנה הזאת, אבל היא גם מציגה רצף אשליות של אנשים טובים שאינם יכולים להשלים עם האמת, שהיא תרופה מרה אך מבורכת, עדיפה על שקר מתוק ורעיל. ולא רק אשליות יש כאן, אלא גם תעמולה והונאה. אולמרט, תומכו של גנץ (יועצו?), מפיח מסך עשן יחד עם האיש שזה עתה הודיע בליגה הערבית שהישראלים בעצם אינם יהודים. 

ראש ממשלת ישראל לשעבר פתח מעין מחתרת דיפלומטית בנוסח אלון ליאל וחגי אלעד נגד המונופול על יחסי החוץ של מדינת ישראל, שראוי כי יופקד בלעדית בידי נציגי המדינה המוסמכים, ובכל מצב, גם בזמן מעבר (מי כמוהו יודע). אבל נבחן קצרות את תוכן התעמולה שהוצגה שם לציבור. למזלנו אנחנו לא נידונים לשקוע פה בסבך של "מה היה אילו"; ברק אובאמה בא לעזרתנו. 

הנשיא האמריקני הפרו־פלשתיני ביותר אי־פעם ניהל שנים של עימות מדיני עם בנימין נתניהו בענייני איראן והפלשתינים. כישלונו בעימות המורכב הזה יחלץ אותנו מהערפל שיצרו עבאס ואולמרט.

כזכור, נתניהו פנה אל העם האמריקני באמצעות הסנאט, ותקף את המדיניות האיראנית של אובאמה. אבל אובאמה הקדים אותו: כשהגיע לישראל, הוא נאם בפני צעירים בעד מדינה פלשתינית בגבולות 1949 ונגד ניסיונותיו של נתניהו לסכל את מתווה אוסלו. כדי להפעיל לחץ מאסיבי על ממשלת ישראל, כמו זה שהפעיל בוש על שמיר בשנות ה־90, נזקקו אובאמה, ומזכיר המדינה שלו, ג'ון קרי, ללגיטימציה. אחרי האינתיפאדה השנייה לא נותר מוניטין רב לכּנוּת של ההנהגה הפלשתינית, ולכן קרי דרש שהפלשתינים ישלימו מפורשות עם היותה של מדינת ישראל מדינת הלאום של העם היהודי (מה שזה עתה עבאס שב ושלל בליגה הערבית), ודרישות נוספות. מישראל דרשו האמריקנים הקפאת התנחלויות - וקיבלו; נתניהו שיחק איתם ג'ודו. אבל מעבאס הם לא קיבלו דבר. אבו מאזן ברח לקרי כמו שהוא ברח לאולמרט. 

את המקרה הזה אי אפשר לתרץ במצבו הפוליטי הרעוע של ראש ממשלה. היה מדובר בנשיא אמריקני מחויב באדיקוּת לפלשתינים - והם נעלמו. זה מבאר לנו את העיקר: הפלשתינים לעולם לא יסכימו להסדר שתנאיו המעשיים והסימבוליים (שהם חשובים מאוד מעשית) חוסמים את דרכם להבסתה של מדינת ישראל ברבות הימים.

פרופ' אבי בראלי הוא מרצה במכון בן־גוריון לחקר ישראל והציונות באוניברסיטת בן־גוריון בנגב

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו