אף שמשפטו של בנימין נתניהו עדיין לא החל, הוא במידה רבה כבר הוכרע. נתניהו עשוי לצאת כשידו על העליונה לא משום שהוא בהכרח נקי מרבב - פרשת המתנות דוחה, פרשת 2000 מזעזעת ובפרשת 4000 היה לכל הפחות ניגוד עניינים - אלא בשל ההתפרקות המצערת, המתרחשת לנגד עינינו, של התביעה הכללית.
שהרי התכלית המרכזית בהעמדה לדין ובהענשה של מי שהורשעו בפלילים, היא הוקעתם בציבור והרתעת אחרים. "למען יראו וייראו", כמאמר הפתגם. ואולם במקרה של נתניהו כבר עתה ברור שהתביעה לא תשיג יעד זה, ולא חשוב מה תהיה הכרעת הדין. בכל מה שקשור לתפיסות הרווחות בציבור, אפשר כבר לקבוע שהתביעה הפסידה. והיא הפסידה משום שרבע, או מחצית, או אפילו יותר מכלל אזרחי ישראל, מצביעים אמון בנתניהו למרות כל מה שהפרקליטות אומרת עליו. אין לך עדות גדולה מזו לקריסת אמון.
היא מפסידה משום שהעומד בראשה, קרי היועץ המשפטי לממשלה, סופג מפלה אחר מפלה, בקרבות בוץ מיותרים. בשבוע האחרון בלבד, מנדלבליט נאלץ לחזור בו מהסירוב למנות את דן אלדד לממלא מקום פרקליט המדינה, ואז להתחרט על שחזר בו. מנדלבליט גם רשם הפסד מהדהד כשוועדת הכנסת סירבה להסיר את החסינות של ח"כ חיים כץ. אחר כך ספג ביקורת נוקבת מבג"ץ על הסתרת מידע בעניינה של ח"כ היבא יזבק. במקביל, הממשלה התעלמה מ"המלצותיו" שלא להעלות את בני הפלשמורה ולא להקים ועדת בדיקה לתפקוד מח"ש. קשה לזכור תקופה שבה היועץ המשפטי היה חלש יותר.
גם פרקליטות המדינה מתפוררת. במקום להבין שהמערכת נקלעה לשעת חירום, בכירי הפרקליטות מתקוטטים זה עם זה כמו ילדים, כולל חרם של "מלכות הכיתה" על מי שמונה לעמוד בראש המערכת, קרי דן אלדד.
את עיי החורבות שהותיר שי ניצן איש לא טורח לשקם. פרשיות עבר, כגון טיוח מעלליה של רות דוד, סירוס הביקורת על הפרקליטות, השתקת פרשיית אשכנזי־הרפז, טרפוד מינויו של גל הירש, השערוריות במכון לרפואה משפטית ועוד, רודפות את התביעה. כל זה קורה כאשר הפרקליטים, קרי פקידים שאנחנו משלמים את משכורתם, מנהלים מלחמה נגד השר שמונה כדת וכדין לעמוד בראש משרדם. כך מתנהגים מי שמתיימרים להיות נושאי הדגל של שלטון החוק בישראל, והאדם מהרחוב תוהה לאן נוליך את הבושה.
לכל אלה מצטרפת החולשה הידועה של המשטרה, שמעולם לא זכתה לאמון ציבורי, והגילויים החדשים על פרשיות כרייף־
כחלון־אורנשטיין־נווה, שכעת מכרסמים גם בשולי הגלימות השחורות של השופטים.
גלי הזעזוע הללו לא היו מרעידים בעוצמות כה עזות את אמות הסיפים, אילולא יצאה הרשות השופטת למלחמת חורמה בראש הרשות המבצעת. הקרב הנקודתי של "מערכת אכיפת החוק" נגד נתניהו, רק הציף לסדר היום בעיות יסוד בתפקודה שעד היום טואטאו מתחת לשולחן. זה אולי לא צודק, אך זה המצב.
התביעה, אם כך, כבר הפסידה, וכשהתביעה מפסידה הנאשם יוצא מנצח. ואלה לא בהכרח חדשות טובות לסדרי השלטון בישראל.אריאל כהנא
