קשה להאמין, אבל יושב ראש מפלגת העבודה הישראלית קרא לדונלד טראמפ לעכב את ההכרזה על תוכנית מדינית המאשררת, ויש לקוות מבססת, את התפיסה המדינית של המפלגה הזאת בשנים שהיא עוד היתה רלוונטית, עד נאומו האחרון של רבין בכנסת; את התפיסה המדינית של דיין ובגין בהסכמי קמפ דיוויד; ואת התפיסה המדינית של שתי המפלגות הגדולות של ישראל כיום. קשה לחשוב על המחשה טובה יותר למצבה האומלל של מפלגת העבודה. היא נבלעה במרצ הגוססת, ב"שלום עכשיו" המחשבת את ימיה. מפלגת העבודה איבדה את רצון החיים הפוליטיים.
מי שביקשו להבין איך קרה שתנועת העבודה, תנועה ציונית מפוארת, מפרפרת בין החיים למוות - מקבלים כאן בקליפת אגוז את העובדה המכרעת: מאז הכישלון המחפיר של הנהגת המפלגה הזאת לנוכח מסעות הרצח של הפלשתינים מהסכמי אוסלו ואילך, היא איבדה את היכולת לחשב את צעדיה לנוכח המציאות המשתנה, איבדה את חוכמת המעשה המהוללת שלה, ונעשתה גורם נטול מחשבה ביקורתית. היא התקבעה בעיוורון על ההנחות שהנחילו לכולה אנשי האגף היוני שלה, חסידי גבולות 1949, אחרי שהשתלטו עליה כליל במהלך שנות ה־80 וה־90, וטרם שחררו.
התחינה של פרץ לטראמפ שיעכב את תוכניתו, קיפלה בתוכה את ההנחה שכל תזוזה מדינית למול הפלשתינים תלויה בשיתוף הפעולה שלהם. הראשון שהפריך אותה באופן מעשי היה אריאל שרון בהתנתקות, מהלך אסטרטגי מוצלח בחלקו וכושל ומכאיב ברובו. עכשיו הועלתה על הפרק מעין־התנתקות, שאיננה כרוכה בנסיגה מול ארגוני טרור, ומגשימה את מיטב החזון המדיני של הזרם המרכזי בתנועת העבודה. ומה תגובתו הראשונית של פרץ? דבקוּת אדוקה בווטו הפלשתיני, תלות במוצא פיהם של הפלשתינים.
"האל ייקח את שכלו של מי שהוא רוצה באובדנו". זהו פתגם לטיני הולם למצבה של מפלגת העבודה כיום - אובדן התבונה המעשית. אפשר להתווכח אם צדק רבין כשהחליט להצטרף לפרס ולאמץ אוריינטציה פלשתינית לסיום המלחמה בין ישראל לערבים. אולי הוא טעה בהכרעתו, שבת־השיח הראויה לשם סיום המלחמה והשגת הסדר של שלום היא התנועה הלאומית הפלשתינית. רבים צידדו בהכרעתו, לרבות כותב השורות האלה. רבין, על פי נאומו האחרון בכנסת לפני שנרצח, קיווה שהתוצאה תהיה הסדר דומה לזה שטראמפ מציע לנו עכשיו. אבל צריך להבחין היטב בין השאלה אם מהלך אוסלו היה מוצדק לבין השאלה איך ישראל צריכה להגיב, לנוכח מבחן המעשה שחשף את פניה ההרסניים של התנועה הלאומית המושחתת והכושלת של הפלשתינים.
כישלונם של ראשי הממשלה האחרונים מטעם מפלגת העבודה - רבין, פרס וברק - נעוץ בתגובה העקומה שלהם לנוכח העובדה שההנהגה הפלשתינית ניאותה להזמנה לחזור ארצה ולחתום אחר כך על הסכם, ובמקביל ניהלה ישירות ובעקיפין מסע של רצח מאורגן. כמו מהמר המכפיל את הימוריו המשיכו מנהיגי מפלגת העבודה לדבוק בניסיון ההיסטורי שכשל. גם האינתיפאדה השנייה, המענה של ערפאת למתווה השלום של קלינטון, לא עקרה ממחשבתם של מנהיגי מפלגת העבודה את ההכרעה ההיסטורית לתלות את עתידה המדיני של ישראל בהסכמה או באי־הסכמה של התנועה הלאומית הפלשתינית. עמיר פרץ נאמן באופן אנכרוניסטי ופאתטי להכרעה ההיא, שנבעה משאיפה ראויה, אבל הפלשתינים הפריכו אותה. התנועה הלאומית שלהם איננה מסוגלת לנטוש את החלום ההרסני להיבנות מחורבנה של מדינת ישראל. לכן היא דבקה בתנאים פוליטיים שיבטיחו את היכולת שלה לקדם, ולו באיטיות, את חלום החורבן שלה. לכן אבו מאזן ברח מאולמרט ואחר כך מקרי ומאובאמה.
נתניהו אולי הצליח עכשיו לבטל את התלות שיצרו רבין ופרס בווטו הפלשתיני. זה הישג גדול, ויש לקוות שהוא יתבסס. לפנינו צומת היסטורי, ופעמים רבות צמתים כאלה מאירים מה שלא היה ברור לפני כן. אם מישהו תמה מה קרה למפלגת העבודה, מכתב פרץ מבהיר היטב: היא מקובעת ותלושה. אי־ אפשר לתמוך בה עכשיו.
פרופ' אבי בראלי הוא מרצה במכון בן־גוריון לחקר ישראל והציונות באוניברסיטת בן־גוריון בנגב
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו