באופן כללי, זולת כמה מוקדי התנגדות בשוליים הקיצוניים והימניים, עיקרי תוכנית המאה נהנים מקונצנזוס. זה לא מפתיע. מדובר בתוכנית טובה, אולי הטובה ביותר עבור ישראל, בהתחשב בעובדה שאין להכחישה: בסופו של דבר, נצטרך לחיות כאן יחד, ישראלים ופלשתינים, יהודים וערבים.
אקורד הסיום של ממשל אובאמה היה אי־הטלת וטו על החלטה נגד ישראל באו"ם. עד לפני זמן לא רב, זו היתה נקודת המוצא המדינית: על ישראל לסגת לקווי 67', שם יהיה גבולה המזרחי, ואולי חילופי שטחים. עד אז היא בגדר מדינת אפרטהייד. ריבונות בבקעת הירדן, ובשטחים נוספים ביהודה ושומרון, לא היתה על הפרק, ואם כן, אז רק בגושי התיישבות, בכפוף לנסיגה ולהקמת מדינה פלשתינית.
לא רק שבאליטות הביטחוניות והתקשורתיות היו צריכים בהדרגה להשתחרר מסינדרום אוסלו, גם רוב הקהילה הבינלאומית עודנו מחויב לקונספציה, אף שהיא כבר שלושה עשורים מובילה את הישראלים ואת הפלשתינים בדרך אלימה ללא מוצא.
נתניהו הפך את הסדר ותיקן את התקלה הגדולה של אוסלו. הוא הביא מתווה שמכיר בזיקה היהודית לחבל הארץ ומקבל החלת ריבונות - וכל זאת בשילוב האמריקנים ובתמיכתם. התמיכה האמריקנית בזכות להחיל ריבונות והגיבוי של חלק מהעולם הערבי - כל אלה לא היו חלק מתהליך אוסלו. וההבדל הזה הופך את נתניהו לממשיך דרכו של בגין, ולא של יצחק רבין.
צריך להיות ברור, אם השמאל יעלה לשלטון, דוקטרינת אוסלו תחזור למשול באופק המדיני וניגרר לעוד עשרות שנות קיפאון, טרור וקיבעון מחשבתי חסר תוחלת. ולכן נתניהו צריך לשים על השולחן כעת את דרך הימין להסדר. לעבור מעידן אוסלו לעידן מתווה טראמפ. אם יש עיקרון אחד שנכון לגבי הסכמים עם גורמים עוינים - לא כאלה שממילא שורר עימם שלום שקט - הוא שרק מנהיג ימין יכול להוביל להסדר. זה היה נכון לגבי מצרים, זה נכון לגבי החימום שמוביל נתניהו מול המדינות הערביות המתונות (מהשבוע שעבר יכולים אנשי עסקים לנסוע לסעודיה), וזה יכול להיות נכון גם למקרה המורכב של הפלשתינים.
אין מנהיג שמאל היום שמוכן להודות בקריסת הקונספציה של אוסלו, וחלקם עוד מציע נוסחאות של "היפרדות". כלומר, מהלכי התנתקות נוספים שתוצאותיהם מובנות לכל בר דעת.
אם נתניהו מעוניין להירשם בהיסטוריה כממשיך דרכו של בגין, הוא צריך לעשות את הצעד קדימה גם לעבר הפלשתינים; להפוך את הימים האלה גם לרגע הבן־גוריוני שלהם. למרות ואולי אפילו בגלל נאומו החריף אתמול בקהיר, יש להזמין את אבו מאזן לשיחה בירושלים, או אפילו להציע לבוא לנאום ברמאללה. כמו שהעיר אתמול חזי סימנטוב, איש חדשות 13, למרות הנוסח החריף, אבו מאזן השאיר לעצמו מרחב תמרון. צעד הצהרתי, כמעט מתריס, כמו פנייה ישירה לפלשתינים, יכול לעזור גם להם להשתחרר מסינדרום אוסלו, ולראות אם ההנהגה הפלשתינית מוכנה לעבור מעולם האתמול - להזדמנות של המחר. ואם ההנהגה הנוכחית תתעקש לא להקשיב, אפשר לקוות שהדור החדש של הפלשתינים, שרואה לאן הביא אותו נתיב אוסלו, יקשיב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו