היא לא נחטפה או נפלה בשבי בעת מילוי תפקידה. היא לא תרמה למדינת ישראל יותר מאחרים, לא סמל ולא אות, לא תואר לה ולא הדר. נעמה יששכר היא בחורה רגילה שעשתה טעות שטותית. קמפיין מופרך וחסר פרופורציות, שנוצל לצרכים פוליטיים, הפך אותה לגיבורה.
בדרך כלל התקשורת מחפשת אנשים מיוחדים כדי להפוך אותם לגיבורים. מישהו שעשה מעשה יוצא דופן, אקט הרואי, מחווה מרגשת, הצלחות - כל דבר שיוציא אותנו מהשגרה ויאפשר לנו להתעלות מעל החיים עצמם, לצאת מעצמנו. הקמפיין למען נעמה יששכר התבסס דווקא על היותה לחלוטין ממוצעת: גרה ברחובות, שירתה בצבא, נסעה לטיול, מסלול סטנדרטי של צעירה ישראלית, לא יותר, לא פחות. מול הישראליות המתפרצת ניצב לו "אויב אכזר": השלטון הרוסי בראשותו של הנשיא פוטין, האיש שמבט אחד שלו משתק אותך לשנתיים. כל מה שנצרב בתודעתם של הישראלים בנוגע לרוסיה צץ לפתע - מסך הברזל, גולאג, טקצ'נקו הענק מתחת לסל חוסם את מוטי ארואסטי. ואז נעמה היא כבר לא עוד אסירה ישראלית, היא אסירת ציון, אידה נודל.
זה הספיק כדי להתניע מהלך שלחלוטין יצא מפרופורציות. התקשורת הישראלית והציבור התנהגו כאילו מדובר במבצע הצלה של בני ערובה, שטרוריסטים אכזרים עומדים לחסלם בכל רגע. נוצרה הזדמנות להתאחד מול העולם שנגדנו. בעידן שכולו פילוג, נעמה יששכר הפכה לקונצנזוס. היא שירתה אותנו כמו ששירתנו אותה, היא נתנה לנו תחושה של ביחד. נזכרנו כמה נעים זה להתגייס למען מטרה משותפת, כמה אפשר להיות אנושיים ומלאי חמלה ותקווה. עד כמה ישראל יודעת להיות תומכת ומחבקת ברגעים קשים. כמה נפלא זה, ולו לרגע, להיות רקמה אנושית אחת חיה. וכמה הכל יכול להיות אחרת ברגע שלא מעורבים בסיפור פוליטיקאים ופוליטיקה.
אבל אז הגיע סבב הבחירות השלישי. והתברר שבשביל לשחרר אותה לא מספיק להחזיק ידיים ברגעים קשים, צריך גם לתת משהו בתמורה. ושהיא לא תעלה על טיסה סדירה, אלא ראש הממשלה יביא אותה הביתה איתו במטוס. והסיפור היפה, הנקי, שהתקשורת כל כך נהנתה להגדיל ולהאדיר, הפך בבת אחת לשנוי במחלוקת. הקמפיין המרגש, המוגזם וחסר הפרופורציות אכזב, ואכזבות מייצרות תגובת־נגד חריפה במיוחד.
התבלבלנו. מצד אחד, אין מי שלא רוצה לראות את נעמה בבית. הורים חושבים על הילדים שלהם, ומעדיפים לחיות במדינה שבה פדיון שבויים, גם במחיר גבוה, הוא ערך עליון. מצד שני, הקמפיין להחזרת נעמה הפך מפלצת: הוא בלע כל דבר מסביבו, מדינה שלמה באקסטזה, שידורים חיים, מפגן ראווה פוליטי, התחושה היא שמישהו לחלוטין איבד את הרסן, אבד קול ההיגיון.
נעמה יששכר היא בחורה רגילה שעשתה שטות, זה הכל. הפער בין העובדה הפשוטה הזאת לבין מה שקרה אחר כך מעיד, יותר מכל, על אובדן עשתונות.
