סדרת ההתאבדויות ב"סורוקה" לוותה בשלל כותרות דרמטיות, אך הקשר בינן למציאות לא ישיר או מוצק • אם כך, מה לתקשורת ולמחול השדים הקטלני הזה?
התקשורת התלהטה: "טרגדיה בסורוקה"; "מה קורה בסורוקה?" צעקו הכותרות; פוליטיקאים התלהמו בכלי תקשורת: "זו הוכחה ישירה לאוזלת היד של כל מי שאינו אני". המוח הקונספירטיבי זיהה את היד הנעלמה שלחצה על ההדק, והמוח הבלשי התחיל לרקום סדרת נטפליקס עגומה. בעוד המשפחה מוכת צער יושבת לשבעה, הופקע מותו הפרטי של יקירם, והפך לפיון במלחמת גוג ומגוג, חומר גלם לצונאמי התקשורתי השוצף, שכמו שבא במהירות, יעבור הלאה לסקנדל הבא.
צילום: דויד פרץ
בחינת הפרטים מקרוב מבהירה שבין הכותרות למציאות לא היה קשר ישיר ומוצק. אכן, ארבעה מאנשי הצוות הרפואי בסורוקה התאבדו בשנה וחצי האחרונות - אלו העובדות. אך כל מקרה הוא בעל רקע שונה לחלוטין. דיכאון ותחושת תסכול אינם תופעה ייחודית למחלקות הפנימיות של סורוקה, אך הקשר בין המקרים הוא נסיבתי לכל היותר. בטרם יבש דיו הדם של מהדורות הבוקר, התאבדה אשת צוות רפואי בבית החולים שיבא, אך מותה זכה להתייחסות מינורית בשולי הדברים. מתברר שמיקום זה הכל בחיים. גם במוות.
לא צריך ועדת חקירה כדי להבין שהבעיות שעימן מתמודדת מערכת הבריאות בכללותה, ובית החולים סורוקה בפרט, מקרינות על העובדים כרנטגן מקולקל. כרבים מתושבי הדרום, מסדרונות סורוקה מוכרים לי מלילות חירום ומימי שגרה. אחסוך לחברי ועדת הכסת"ח הנוכחית את הדיונים: המסקנה ברורה לכל הנזקקים לשירותי הרפואה בפריפריה - מערכת הבריאות חולה, הפריפריה הרבה יותר.
אם תהיתם למה בפריפריה תוחלת החיים של אנשים קצרה בשמונה שנים בממוצע בהשוואה לאזור המרכז, התשובה נמצאת בשעות ההמתנה הארוכות בסורוקה. כדי לעבור צנתור באזור המרכז תצטרך לחכות יומיים לכל היותר, בסורוקה תמתין יותר משבוע. בכל פעם שלאחת מבנותיי עולה החום בשעה מאוחרת, אני כבר יודע שזה ייגמר בלילה לבן, לא בגלל שכל כך מסובך לאבחן שפעת, אלא מפני שצריך לחכות לעיתים לילה שלם בתור כדי לקבל שתי דקות מרופא מתמחה שעשה כמיטב יכולתו להילחם בעייפותו. עבור רופאים מתמחים באזור המרכז, שש תורנויות בחודש (משמרות ארוכות של 24 שעות) נחשבות להרבה, עבור מתמחים בסורוקה, זה נחשב לחודש קל.
מחנכים אוהבים לצטט מ"התפסן בשדה השיפון", במיוחד את הפסקה שבה קולפילד חולם שהוא תפסן העוצר ילדים מליפול מהצוק שבקצה שדה השיפון. בקו הראשון שבין החיים למוות עומדים רופאים. הם אלו שמתוקף תפקידם מזנקים מצוק החיים כדי לתפוס את הנשמטים אלי תהום. לפעמים הם משלמים על כך בחייהם, כמו שקרה השבוע לד"ר ליאנג וודונג, שהיה מראשוני המטפלים בחולי וירוס הקורונה בעיר וואהן בסין, עד שנדבק בעצמו ונפטר.
צילום: דויד פרץ
מחקרים מראים שוב ושוב שרופאים כקבוצה סובלים מדיכאון בצורה משמעותית יותר מהאוכלוסייה הרגילה. המראות שהם נחשפים אליהם בעבודתם, בצירוף כמות שעות לא הגיוניות ורמת לחץ קריטית, שבה מתנהלת המשמרת דרך קבע, דוחקים אותם אל הצד האפל של החיים.
מהצד השני, בסקר האחרון של משרד הבריאות בנושא יחס וכבוד למטופל מהצוות המטפל, הציון של מיון סורוקה היה 83, הציון הגבוה ביותר מבין כל חדרי המלר"ד (מרכזים לרפואה דחופה) המטפלים ביותר מ־100 אלף מטופלים. המספר המרשים הזה הוא עדות לצוותי הסיעוד, הפקידים, כוחות העזר והרופאים המסורים לעבודתם באופן מעורר השתאות. שוב ושוב ראיתי אילו מאמצים עילאיים עושים אנשי הצוות כדי לתפקד בצורה סבירה במתכונת הנוכחית, אך בסופו של דבר גם סופרמנים צריכים לנוח בין המשמרות. הבעיה של בית החולים סורוקה היא אחת - יותר אוכלוסייה ופחות מדי רופאים לטפל. גל ההתאבדויות האחרון בסורוקה צריך להדליק סירנות זועקות על שולחנות הפקידים, כל הדרך ממשרד הבריאות אל האוצר וכלה במשרד ראש הממשלה. הזנחת הרפואה בפריפריה משמעותה אחת - קיצור חיי המטופלים ודחיקת המטפלים אל הקצה ולעיתים גם מעבר.
•••
"בְּאַשְׁמַת עֲצַבִּים רְפוּפִים
בְּעוֹד שְׂכֹל חֲרִיקָה יְכוֹלָה
לִהְיוֹת לֹא רַק סוֹף שֶׁל דְּבַשׁ
אַתָּה עוֹבֵר בִּמְשַׁכְּנוֹת הַפַּרְפָּרִים
בַּלַּיְלָה וַאֲלָפִים מִתְאַבְּדִים
אֵל מוּל מְנוֹרוֹתֶיךָ".
כך כתבה יונה וולך, אשר הכירה מקרוב את רגישות העצבים הרפופים ואת החריקות שיכולות להוביל לסוף שאינו דבש. כל התאבדות היא אבן המושלכת אל כף הקלע ומאתגרת את הסביבה הקרובה ביגון ותהייה. מחקריו של דיוויד פיליפס מאוניברסיטת סן דייגו הוכיחו חד־משמעית בשנות ה־70, שקיים קשר הדוק בין דיווח על התאבדות בתקשורת לבין עלייה בשיעורי ההתאבדות בתקופה שאחרי. מחקרים עכשוויים מעלים שהתאבדויות של דמות ידועה מעלות את רמת הסיכון ל"התאבדות חיקוי" לפי 14 מאשר סיקור התאבדות של אנשים לא ידועים. יתר על כן, המחקרים של סטיבן סטאק, חוקר המתמחה בקשר שבין אובדנות לדיווח התקשורת, מעלים שיש השפעה גדולה לדרך שבה התקשורת מדווחת ומתווכת את ההתאבדות.
צילום: דויד פרץ
זו הסיבה שאמצעי התקשורת נמנעים מלדווח על הדרך שבה אנשים טרפו את נפשם. בניגוד למה שמקובל לחשוב, המחקרים מעלים שלהתאבדות בסדרות טלוויזיה או בקולנוע יש רבע מההשפעה של מקרי התאבדות אמיתיים. עצם הדיווח על הדרך שבה נעשתה ההתאבדות, מעלה את הסיכון להתאבדויות נוספות באותה דרך. את ההבנה הזו רוב התקשורת הממוסדת הפנימה.
למרבה הצער, עידן הרשתות החברתיות גורם לפריחה של תקשורת "אלטרנטיבית", שבה האצבע קלה מדי על כפתור ה"העבר". שוב ושוב יימצא השוטה שייכנע לגחמות הרצון להיות "הראשון שיודע", ויעביר את הפרטים "שלא מפרסמים בשום מקום". אל תשתפו פעולה עם ההרגל המגונה הזה. יש להבהיר לחובבי "סנאף דאטה" שלא מדובר רק בגחמה אווילית, אלא במעשה מסוכן שעשוי לחרוץ את גורל זה המתנדנד על פי תהום, למוות.
חשוב לשים לב למחקרים המראים שבכל פעם שהתקשורת מדווחת על התאבדות, אך עושה זאת בציון דרכי התמודדות עם דיכאון ומניעת התאבדות, שיעורי ההתאבדות בעקבות הדיווח לא משתנים. לכן חשוב לציין כאן שיש גופים כמו מרכז "מיתרים" של ארגון אנוש ומשרד הרווחה, והאתר של עמותת "בשביל החיים" המארגנת כנסים על דרכי מניעה והתמודדות. בתוך האתר מצאתי רשימה ארוכה של ספרים העוסקים בנושא ומן הראוי שמחנכים, אנשי תקשורת ומטפלים ימצאו את הפנאי לקרוא בהם.
משפטים שאנשים אומרים
רמת השרון
א: שומעת, יצאתי עכשיו מהאורתופד, הוא מה זה סימפטי, אני ישר קובעת לעצמי עוד תור אצלו.
טלפון:
א: אז זהו, שאם אני כבר כאן אני רוצה לקבוע גם לך תור. לא כואב לך המפרק? הקרסול? הלב?
טלפון:
א: כן, אורתופד, אבל מאוד סימפטי, ופנוי.