נשארת מחוץ לעסק

יזם בונה עסק, מטפח אותו, מעלה רעיונות ומנסה ליישם אותם ולצמוח • אבל גם בתחילתו של עשור נוסף, המדינה עדיין לא רואה בעסקים הללו שותפים וממשיכה להכביד ברגולציה

גלעד זילברברג הוא עוף מוזר בתעשייה בכלל ובתעשיית המזון בפרט. לפני כשנה חגג 50 אבל רבים עוד זוכרים אותו כבליין תל־אביבי. כשקנה את "מאיר בייגל" בגיל 33 חשב שהוא הולך לעשות "סיבוב" - להחיות את המפעל שכמעט יצא מהשוק ולהמשיך לאקזיט. אבל את הסיפור הזה כבר יצא לי לשמוע לא פעם. כמו עיתונות, גם התעשייה היא חיידק וזילברברג נדבק בו. 

כשקנה את המפעל מידי המייסדים בתחילת המילניום, המותג החזיק בקושי בשמונה אחוזים משוק הבייגלה בארץ. כיום הוא כבר חוזר לימיו היפים, עם יותר מחמישית מהשוק. אם המהלך החדש יעלה יפה, זילברברג יעלה מדרגה, ונראה שהפוטנציאל שלו טמון מעבר לים. כיום הוא מייצא כרבע מהתוצרת שלו, אך התוכניות שלו מהפכניות - הוא שואף להיות בעיקר יצואן של 80 אחוזים ויותר מתוצרתו. 

הליין החדש של "מאיר בייגל", שעבר מרמת השרון לאזור התעשייה באור עקיבא, רוכב על גל המודעות הגוברת למזון בריאותי, או לפחות פחות מזיק. בקו החדש של המוצרים נכללים מוצרי פרו - בייגלה על בסיס קמחים של קטניות, עם מעט קמח ותוספת חלבון. הבייגלה בעל אחוזי שומן פחותים, נטול חומרים משמרים ואפוי. 

ולמרות כל אלה על חלק מהמוצרים מתנוססת מדבקה אדומה של "נתרן ברמה גבוהה" ועל כך זילברברג מתרעם: "הורדנו את המלח לרמה הנמוכה ביותר, פחות מזה זה פשוט לא טעים. באחד הסיורים שהיו פה היטיבה תלמידה אחת לתאר את המצב: אם זה לא יהיה טעים, אז מה הטעם?" מדובר בבייגלה עם שליש פחות מלח מהמקובל, אבל זו עדיין כמות חריגה. "למעשה, מצפים מאיתנו שנעשה בייגלה במליחות של לחם", אומר זילברברג, "הסימון הזה עלה לתעשייה מאות מיליוני שקלים ושלא יהיה ספק - הצרכן הוא שמשלם על הגחמה הזו". 

זו לא הטענה היחידה של זילברברג על המדינה, שלא נותנת כתובת לתעשיינים ורק מכבידה ברגולציה מיותרת. הוא מראה לי דרישות מדהימות שהוא נדרש לבצע כדי לקבל את אישור משרד הבריאות - דרישות שמינהל המזון האמריקני (FDA) שביקר אצלו, כלל לא מבין. הדרישות הללו לא מעוגנות בשום תקנה כתובה, אך הן עולות מפקח שרשאי להוסיף דרישות מטעם עצמו והן הופכות להיות מחייבות. 

אבל לאורך כל השיחה הוא מבקש שלא נתמקד ברע, כי בסופו של דבר יש לו כבר 70 עובדים, יש חדשנות אינסופית והמכירות עולות. אבל לי קשה להתמקד במפעל המקסים הזה, שהעובדים בו נראים מחויכים, כשאני מגיע ביום שבו נעשים ניסיונות חדשנות וכולם בחדוות היצירה. הגריסיני נע במסלול איטי של ארבע שעות בחדר מבודד עד שהבצק מרודד היטב ואחיד. הוא נאפה ועובר ייבוש ויוצא טעים להפליא. קשה לי, כי אני מתרגם את התמונה הזו למספרים הגדולים ורואה עוד מקטע של יוקר המחיה מול עיניי. כל קושי שזילברברג מעלה זה עוד 10 אגורות ועוד מחצית השקל ממחיר השקית של הגריסיני המופלא, או השטוחים המתובלים. 

אם תרצו להקים מפעל לבייגלה, או משהו אחר בתחום זה או אחר, לא תקבלו ספר חוקים וכללים. "תתחיל לבנות כמו שאתה מבין ואנחנו כבר נבוא לביקורת", זה בערך מה שתשמעו. בקיצור, אמרתם נעשה ונשמע - אז תעשו, אחר כך תשמעו מאיתנו. 
בארה"ב טראמפ סופר עמודים של רגולציה וחתום על החלטה להפחית אותה. הוא עושה זאת. כאן עדיין אין לנו "תחנה אחת לעסקים"; אין אפשרות ערעור על החלטות הפקידות, וכמו שזילברברג אומר: "בניגוד למקומות אחרים בעולם, שבהם בעלי המפעלים והעסקים הם שותפים של המדינה, כאן נראה שאנחנו לא רצויים". התוצאות נראות בשטח: רמת הריכוזיות בתחום המזון הכפילה עצמה בעשורים האחרונים - באמצע שנות ה־80 חמש חברות המזון הגדולות החזיקו ברבע מהשוק, כיום חמש הגדולות מחזיקות בכמחצית מהשוק.

זיכרונות מתוכנית החלוקה

משקיעים חייבים להתמודד עם המציאות, כל מציאות שהיא, פשוט כי אין להם זמן להתווכח איתה. הם לא מנהלים קמפיינים על כל מה שמפריע להם, או לא צודק, כי הם ממהרים לייצר, כדי למכור ולשלם את המשכורות ויתר ההתחייבויות שעסק מייצר בשגרה. אז אם יגידו להם שהם צריכים לבנות קיר באמצע העסק, מיותר ככל שיהיה, הם יבנו אותו. ככה נבנתה מדינת ישראל, ממש כמו שבונים עסק. כשירו עלינו שמנו שכפ"ץ, לא הפסקנו לבנות. יותר מזה, הכנסנו את פתרונות ההגנה לתוך המערכת העסקית, כך שפיתוח מערכות ההגנה וההתקפה הפכו מכורח לכוח. 

על הרקע הזה צריך לקרוא את "תוכנית המאה". היא הוכתבה על ידי מי שרואה את העולם במשקפיים המציאותיים המאפיינים את איש העסקים. זו תוכנית שנקודת המוצא שלה היא המציאות ולא הצדק הקוסמי, ממש כפי שבתי המשפט אמורים לראות את המציאות. בניגוד לתוכניות שחיפשו "צדק" במקום פתרון לבעיה, היא לא כוללת את טריפת המציאות, כמו זריקת אנשים מביתם, החרבת יישובים וכדומה, אלא עיגון המציאות בפתרון שמרני. 

למעשה, העקרונות המנחים של התוכנית הזו אינם שונים מעקרונות תוכנית החלוקה, שהסתמכה על החלטות ועידת סן רמו. גם שם קראו את המציאות והכינו תוכנית שמעגנת אותה. עשרות שנים מאוחר יותר נזכרה ההנהגה הפלשתינית להסכים לתוכנית הזו, כאילו היא נשענה על "צדק" ולא על המציאות. בינתיים המציאות השתנתה, וההיצמדות של הרשות כיום להצעה של הבריטים מ־1947 היא בדיוק כמו להביע כעת הסכמה להצעת מחיר לקרקע מאותה שנה.

בתקופת הסכמי אוסלו, אחד הטיעונים שהובילו את הלחץ לאמץ אותם היה שכל עוד אנחנו לא מקבלים תוכנית כלשהי, אנחנו משלמים מחיר כבד. קראו לזה "פרמיית הסיכון הביטחוני של ישראל". ובכן, ייתכן מאוד ששילמנו אותה, אבל אחרי המון שנים היא כבר לא קיימת. בכלל, הסיכונים הביטחוניים בארץ תפסו את הפרופורציה הנכונה, הרגועה. ראו את שער השקל־דולר ביום שחוסל סולימאני וביום שאחרי - היחלשות של השקל מול הדולר ב־4 עשיריות האגורה ביום החיסול ולמחרת זינוק של 5 עשיריות האגורה ל־3.467 שקל לדולר והמשך התוואי הרגיל. זה נכון גם לאפקט בבורסה ובחוזים על איגרות החוב הממשלתיות - המבטאים את הפרשנות של השוק על האירועים. כך גם היה באירועים ביטחוניים, שלנו כאזרחים נראו משמעותיים ומטרידים מאוד, אך מבחינת המשקיעים הם כבר חלק מההתנהלות הרגילה של ישראל. 

במילים אחרות, התוכנית הזו טובה לנו וכדאית מאוד לפלשתינים, כי היא מציעה להם סיוע בבנייה כלכלית ובהשתלבות בחיים אזרחיים, במקום חיי הטרור. מבחינתנו, קיבלנו הצעת מחיר מפתה ואנחנו יכולים למכור וליהנות מהפירות עכשיו, או להמשיך להתפתח ולמכור במחיר טוב יותר בעתיד.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו