הדלפות מהחקירה וזיהום עדויות היו ללחם חוקנו עוד בטרם התחיל משפטו של נתניהו • גורמים שונים עושים בתקשורת שימוש סיטוני, מימין ומשמאל, לקידום מטרותיהם, ואיש אינו מתרגש
קירות ביהמ"ש המחוזי בירושלים, שבו יתקיים משפטו של רה"מ בנימין נתניהו, חזקים במיוחד. אבל ספק אם זה יספיק כדי לבודד את שלושת השופטים שישבו בדין מהמולת ההמון שבחוץ, ולחצוץ בין הקולות הרבים, מימין ומשמאל, לבין אולם המשפט על מנת להבטיח את טוהר ההליך השיפוטי וההגנה על זכויות הנאשמים.
"לא נוכל לסיים משפט זה בלי התייחסות לתקשורת. בתיק זה נחצו כל הקווים האדומים. המושג סוב־יודיצה דורדר לתהומות שלא הכרנו. תוכן עדויות פורסם באמצעי התקשורת, טרם עדים השמיעו עדותם, וכך התוודענו, בכמה מקרים, ל'זיהום' עדויות... ראיות מתיק המוצגים, לרבות צילומים, פורסמו ברבים, טרם ביהמ"ש אמר דברו... נעשים ניסיונות, לעיתים על ידי מסרים מוסווים, להטות משפט. ליבנו היה גס בנאמר. לנו השופטים אין אלא את צו מצפוננו, והוא־הוא בלבד שמנחה אותנו. התופעות החמורות שנתגלו במהלך ניהול משפט זה אינן יכולות להישאר ללא מענה. ראוי שהאחראים על מערכת אכיפת החוק ייתנו דעתם לתופעות הפסולות וינקטו את הצעדים הנדרשים".
חופש הביטוי הפך ל"דת" בפני עצמה. הפגנת אנשי ימין מול אולפני ערוץ 12 // צילום: צחי מרים
משפטים נוקבים אלה לא נאמרו על ידי מתנגדי שלטון החוק. גם לא על ידי תומכי ראש הממשלה או שאר הנאשמים. הם נכתבו בפסק דין מהדהד על ידי שלושה שופטים בכירים מבית המשפט המחוזי בתל אביב לפני כ־15 שנה. והם לא היחידים.
עוד לפני כיובל שנים התריע שופט ביהמ"ש העליון אלפרד ויתקון על הסכנה שטמונה במציאות החדשה לעשיית דין צדק. "איש לא יציע למנוע את מעצבי דעת הקהל מלעשות את שליחותם ולהוקיע תופעות שליליות הפושות בחברתנו", כתב, "אך בכך נוצרה גם אווירה המקשה על ביהמ"ש לעשות את מלאכתו: לעשות דין וצדק עם הנאשם המיוחד העומד לפניו, ללא נטייה וללא דעה קדומה... אדם בחזקת זכאי עד שתוכח אשמתו בהליך משפטי תקין, אך גם הכלל המקודש הזה עלול להפוך לנוסחה שגורה חסרת תוכן. היום אין אני מוכן לומר (כפי שאמרתי פעם) שלעולם אין סכנה זו אורבת לשופט, שמקצועו ומאומנותו במלאכת השפיטה. ואני מלא חרדה".
זהירות אנשי הממלכה
חרדת השופט ויתקון היתה למציאות רווחת בימינו, ואותם "קווים אדומים" שעליהם דיבר ביהמ"ש המחוזי היו בימינו לקווים לבנים, צחים כשלג. דיס־אינפורמציה, מידע חלקי ומעוות במתכוון, אמירת חצי אמת, הדלפת חומרי חקירה וזיהום עדויות היו ללחם חוקנו עוד בטרם התחיל המשפט. עד כדי כך, שדומה שאיש בימינו אינו מתרגש לנוכח שימוש סיטוני שעושים גורמים שונים באמצעי התקשורת, מימין ומשמאל, לקידום מטרותיהם.
שלא תהיה טעות: האחריות לכך מונחת הן על כתפי נאשמים וסנגוריהם, הן על אנשי משטרה ופרקליטות. אלו ואלו שותפים לה, כל אחד מסיבותיו ומניעיו.
בעוד נאשמים וסנגוריהם מנסים, תמיד כראוי וכנכון, לעשות שימוש בכל הכלים העומדים לרשותם, שהמטרה - זיכוי הנאשם - מקדשת בעיניהם את כל האמצעים, אנשי הממלכה צריכים להיזהר מכל אלה שבעתיים. היה זה השופט משה לנדוי, לימים נשיא ביהמ"ש העליון, שכתב כבר לפני כיובל שנים דברים נכוחים ביותר בעניין זה: "לא על רשויות החקירה מוטל התפקיד להפגין בפומבי חוסר משוא פנים בדין, ולא להם להעמיד את החשוד לעמוד הקלון.
עליהם לעשות את מלאכתם הרחק מזרקורי הפרסומת, ולהימנע מכל פרסום שאינו דרוש לצורכי החקירה עצמה. אין מקום לא למסיבות עיתונאים ולא ל'תדרוכים' מוקדמים לכתבים, ומוטב לנקוט את השיטה הבדוקה, שהידיעה הראשונה על החקירה המתנהלת תגיע אל הציבור עם הבאתו של החשוד לבית המשפט לשם מעצרו, ושהפרסום יהיה מוגבל למה שנאמר בישיבה פומבית של בית המשפט". למקרא דברים נוקבים אלה בימינו ניתן רק להעלות חיוך עצוב מאוד.
חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת הם עמודי יסוד בכל דמוקרטיה ראויה לשמה. אבני פינה שכונו לא אחת, ובצדק, "ציפור הנפש של הדמוקרטיה". אך גם ציפור זו אינה ציפור דרור. גם לה יש גבולות. כעמיתיו בשאר מדינות העולם המערבי והדמוקרטי, ידע גם המחוקק הישראלי זאת היטב.
מסיבה זו במשפט הישראלי, ובמיוחד בדין הפלילי, נקבעו עשרות איסורים המצמצמים את חירות הביטוי ומגבילים את זכות הציבור לדעת. הטעמים לכך רבים ומגוונים. למן השמירה על ביטחון המדינה ויחסי החוץ שלה, דרך הרצון לשמור על צנעת הפרט, כבודו של אדם ושמו הטוב; ועד הגנה על ילדים ונפגעי עבירות מין, הימנעות מפגיעה ברגשות דת ומאבק בהכחשת שואה, ועוד כהנה וכהנה.
הבעיה הגדולה היא שבמהלך השנים, בתהליך איטי אך הדרגתי, נסוגו אינטרסים אלה מפני הערך המקודש של חופש הביטוי, שהיה ל"דת" בפני עצמה, עם אדמו"רים, שמשים וחסידים.
געגועים לסוב־יודיצה
בעידן המודרני, של תקשורת גלובלית וחופשית ורשתות חברתיות שמאפשרות להפיץ כל מידע בתוך שניות, נפגע במידה רבה טוהר ההליך השיפוטי. הדלפתם של חומרי חקירה ו"זיהום" עדויות היו לתופעה כה רווחת עד שלעיתים נוצר הרושם שהמאבק בהן הוא גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה.
כמו במקרים רבים, מערכות המשפט לא הדביקו (וספק אם יוכלו לעשות כן אי פעם) את קצבה המסחרר של ההתפתחות הטכנולוגית המואצת. האיסור הפלילי על "סוב־יודיצה", פרסום דבר על הליך פלילי שתלוי ועומד, שהיה כבר לפני עשרות שנים "אות מתה". האיסור עדיין נמצא בספר החוקים, אך הוא כבר מת מזמן. שכחו רק להודיע לו את זה. כך גם שאר העבירות שנועדו, לצד השמירה על חופש הביטוי, להגן על טוהר ההליך השיפוטי. על דרך הכלל, רובן ככולן אינן נאכפות כלל. גם כאשר רשויות אכיפת החוק, המשטרה והפרקליטות מבליחות מדי פעם בייזום והגשת כתבי אישום בעבירות אלה, הן עושות זאת במשורה. גם בתי המשפט נוקטים מידה מופלגת של זהירות באותם תיקים ספורים המובאים לפניהם להכרעה.
מציאות זו מחייבת, ללא קשר למשפט כזה או אחר, חשיבה מחודשת בעניין ניהולם של משפטים, במיוחד בתחום הפלילי, ומציאת פתרונות ראויים שיאפשרו לעמעם עד כמה שניתן, אם לא לבטל, את הפגיעה בזכויות נאשמים.
וטרם דיברנו במישור האתי. אחד מכללי תקנון האתיקה המקצועית של העיתונות קובע שעיתון ועיתונאי יכבדו בפרסומיהם את העיקרון היסודי שכל אדם הוא בחזקת חף מפשע אלא אם כן נמצא אשם בדין. גם כלל זה מופר בריש גלי, ורק מתי מעט בשדה התקשורת, צדיקים ממש, שומרים עליו.
הימנעות משמירה קפדנית על טוהר ההליך השיפוטי אינה מותרת. שמירת זכויות נאשמים אינה בבחינת מוֹתָרוֹת. רק דבקות בערכים אלה, לצד השמירה על חירות הביטוי וזכות הציבור לדעת, יבטיחו - או לפחות יסייעו לכך - שגורלו של אדם ייקבע במשפט צדק ולא במשפט ראווה, על פי דיני ראיות ולא באמצעות דיני כיכרות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו