החולמים

רבות דובר על עוצמתו המיתולוגית של סיפור אפי טוב • אך מה קורה כשמגיעה תוכנית המאה של טראמפ, בלתי רומנטית, עם תסריט שמתנער לחלוטין מפנטזיות האתמול?

בתוכנית השלום של טראמפ יש כדי להכאיב גם לשמאל וגם לימין. שהרי אין ולא תהיה תכנית שלום עם הפלסטינים שתגשים את חלומו של אף אחד מצידי המפה הפוליטית. למעשה, המושג "תכנית שלום" הוא כותרת דרמטית למה שבדרך כלל הוא סוג של ויתורים ופשרות ובעיקר ביטוי של יחסי הכוחות בין הצדדים. תשאלו אותי: עירית, איך את יודעת? האם את פרשנית פוליטית שלא יודעת כלום אבל מדברת בביטחון כאילו את ראש מועצת הגנרלים לגיאופוליטיקה גלובלית?

 

 איור: עינת צרפתי

ועל כך אענה: לא פרשנית, אלא בחורה שקוראת ספרים ורואה סרטים, יודעת מה ההבדל בינם לבין המציאות, מכירה בעוצמתו המיתולוגית של סיפור טוב וגם ביכולתו לטשטש את ראיית המציאות.

המציאות, במישור האישי, בנוגע למדינות ועל אחת כמה וכמה בישראל, לעולם לא תספק תוצאה מושלמת. בשביל תוצאה מושלמת המצאנו את הוליווד, שמייצרת במחיר כרטיס שהייה של שעה וחצי בעולם שבו הטובים מנצחים את הרעים וחיים באושר ועושר. מבדיקה חטופה של רשימת 100 הסרטים המצליחים בכל הזמנים  - צפיתי כמעט בכולם - רק אחד מסתיים במותו הטראגי של הגיבור הטוב והחתיך. ספוילר: זה "טיטאניק", ויחסית לאסון האמיתי הסרט אביבי וצמרירי. בסוף הצפייה ב"טיטאניק" אנחנו נדרשים (או קיי, נדרשות) להזיל דמעה על גורלו המר של ליאונרדו די קפריו. העולם האמיתי הזיל דמעות על 1514 נספים. אבל מי שרוצה לעשות כסף בהוליווד  - יתמקד בניצחונות של לוק סקיווקר וסופרמן. הפנטזיה משתלמת כשהיא מתוסרטת היטב, השחקנים יפים וספיידרמן מקפץ מבניין לבניין. היא עלולה להיות קטלנית כשלוקחים אותה לריאות ומנסים ליישם אותה בחיים הפוליטיים.

גם אידיאולוגיות מושפעות מפנטזיות ואוטופיות. בסרט הפנטזיה הימני מדינת ישראל משתרעת מן הים עד הירדן, הפלסטינים מהגרים מרצונם לירדן, שהיא ממילא מדינה בעלת רוב פלסטיני, ואלה מהם שיישארו בישראל – ישלימו ללא קרב עם היותה מדינה יהודית. הסרט הזה לא נוסה אף פעם במציאות. כולם יודעים שמדובר בפנטזיה ומי שלא – יש מחלקה בשב"כ שתכניס אותו למעצר מינהלי אם ייתפס עם ספריי צבע בתא המטען.

התסריט השמאלני, של מדינה פלסטינית שחיה בשלום לצד מדינת ישראל בתוך גבולות בטוחים וצודקים, פינוי יישובים והבטחה נאמנה מצד הפלסטינים לא ליידות בנו בלוני נפץ ו/או קסאמים או לפוצץ אוטובוסים – נוסה גם נוסה, ובכך עבר על החוק ההוליוודי הידוע: אל תנסו לדלג מגג אל גג במהלך מרדף, כי בניגוד לקיאנו ריבס ב"מטריקס" – אתכם יגרדו מהמדרכה עם שפכטל.

ניסויי אוסלו וההתנתקות לא התבצעו מתוך זדון. נהפוך הוא: מאחוריהם עמדו כוונות טובות, אמונה בהצלחתם, רצון להיטיב עם ישראל ועם הפלסטינים - ותסריט. תסריט שבו שני הצדדים צודקים וטועים במידה שווה, ובעיקר שואפים לאותה מטרה: חיים שלווים. תסריט שבו הסכסוך הישראלי-פלסטיני מבוסס על מחלוקת גיאוגרפית ולא על שטנה דתית עמוקה ועיקשת, ובעיקר תסריט שמניח שלבעיה שיסודותיה מבוססים על הבנה חלקית ועל חלום "שטחים תמורת שלום" – יש פתרון הוליוודי של הליכה שלובת ידיים לעבר השקיעה עם קרדיט לשחקנים ולצלם.

יתרונו של ניסוי אוסלו הוא בכישלונו. הדרך להישגים במדע היא כאשר ניסוי מאשש או מפריך תיאוריה. כישלון אוסלו, ואחריו ההתנתקות, היה אמור לאפשר לתומכיו להסיק מסקנות מעשיות לגבי יעילותו ולחפש מסלול חדש, שלא מתבסס על רצונם הטוב והסכמתם של הפלסטינים, על תמיכת האיחוד האירופי, ותרועת שופרות משמיים מלווה במטר ארנבונים סגולים. מסלול חלופי כזה הוא לייצר תנאים שבהם האיבה תירגע קמעא-קמעא, או לחזק את ישראל כך שתוכל לייצר בריתות שיאפשרו לה תמיכה וחופש פעולה גדולים יותר. כל זה לא נראה זוהר במיוחד, ובמונחים הוליוודיים זה סרט משעמם וארוך מאוד, שדומה להפליא לכהונתו של נתניהו כראש ממשלה: לא מהלכים גדולים, אלא עבודת נמלים עיקשת, בלי הרבה טקסים ובלי דרמה, בהמתנה לשעת כושר. זו הגיעה בדמותו של הנשיא טראמפ. טראמפ, כמו נתניהו, בורך לא רק במוסר בסיסי ובריא, אלא גם בהשקפת עולם בלתי-רומנטית בעליל. ייחודה הגדול של תכנית טראמפ הוא התנערותה המוחלטת מפנטזיות שמתעלמות מכישלונות האתמול, ומהכרה נחרצת במצב הקיים, שנקבע בעיקר כתוצאה של מלחמות שבהן, ברוך השם, ישראל ניצחה והתחזקה והפלסטינים ושאר אויבינו הפסידו ונחלשו. 

מדוע השמאל מתעקש להיאחז בתסריט "הם הורגים אותנו רק כי הם מסכנים ודי לכיבוש", למרות שמעולם לא היתה השלמה ערבית עם קיומנו כאן בכל גבול שהוא, ולמרות שהפלסטינים סירבו לכל הסכם, למרות שההתנתקות לא הצמיחה גבול שקט עם עזה, ולמרות שאין קשר בין מסכנות ערבית לבין הרצון לחסל יהודים?

הסירוב האנושי להודות בטעות הוא אחת הסיבות. אבל גם סדר הגודל של החלום. כגודל האוטופיה – כך איתנה אחיזתו של הישן בחלומו. אנחנו לא לבד בהתעקשות על חלומות שווא: ארצות הברית היא אימפריה קפיטליסטית שהשוק החופשי הוא אחת מאבני המסד שלה, ובימים אלה המועמד המוביל של המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארצות הברית הוא ברני סנדרס, קומוניסט. סנדרס טוען ליתר ביטחון שהוא סוציאל-דמוקרט, אבל החלום שהוא מוכר הוא החלום הקומוניסטי. אוטופיה של הנדסה חברתית, שיוויון וביטול הזהות הלאומית והאישית. לאוטופיות, גם אם נכשלו כישלון צורב במבחן המציאות, יש עדיין לקוחות נלהבים. ואם יש ניסוי חברתי שנכשל היטב – הרי זה הקומוניזם. עשרות מיליוני גופות לא משקרות – ובכל זאת עדיין יש מי שישירו בכיכרות את "אימג'ין" של ג'ון לנון, שמבקש מהמאזינים לדמיין עולם שאין בו מדינות, דת, או רכוש פרטי – טקסט שלנון עצמו הודה שהוא המניפסט הקומוניסטי בציפוי סוכר. 

ויש את נתניהו, וגם הוא חלק מסיפור. אני מתקשה להאמין שנולד האדם הרגיל שבאמת מבין פוליטיקה או היסטוריה. למעשה, אני מתקשה להאמין שאפילו פוליטיקאים או היסטוריונים מבינים. אבל אני מאמינה בכוחם של סיפורים. החלום השמאלני על הצלחת אוסלו נקטע לא בהפסד בבחירות, אלא ברצח רבין, וכך השאיר תחושה אצל מחנה שלם שאלמלא הרצח – היה מתקיים שלום עם הפלסטינים. אבל במקום בחירות קיבלנו התנקשות, ובמקום פרס קיבלנו את נתניהו, יריבו הפוליטי של רבין. בחירות 1996 הפכו לנרטיב מסדר גודל אחר, תנ"כי. חולמי השמאל התעוררו מחלום השלום באמצעות שלוש יריות אקדח, ומאז הם משוכנעים שהאחראי לכישלון הסיפור שלהם הוא לא המציאות, אלא הנבל מהליכוד שמנע את הגשמתה של האוטופיה השמאלנית.

וכיוון שלנפש הקולקטיבית יש זיכרון ארכיטיפי, שהוא עמוק ויציב ועיקש, בחלום השמאלני נתניהו חיסל את רבין. במציאות – הם מחסלים אותו בחזרה. ועכשיו, מיהרו האוטופיסטים הכושלים למחוא כפיים ליועץ המשפטי לממשלה, שנחפז להגיש כתב אישום נגד נתניהו דווקא בשעתו, שהיא גם שעתנו, הגדולה והיפה ביותר.

גם אידיאולוגיות מושפעות מפנטזיות. בסרט הפנטזיה הימני, הפלשתינים ישלימו עם היות ישראל מדינה יהודית

 

 

 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו