תוכנית המאה מבשרת על מהפך. מאז ימי הנשיא ג'ונסון וגיבוש החלטה 242, דרך תוכנית רוג'רס הראשונה בימי ניקסון, הגדרת "הבעיה הפלשתינית" ע"י קרטר, ועידת מדריד ומשבר הערבויות בימי ג'ורג' בוש, הסכמי אוסלו ומתווה קלינטון, מפת הדרכים ותוכנית ההתנתקות בימי ג'ורג' וו. בוש, ולבסוף הדרישות של ממשל אובאמה להקפיא כל בנייה בהתיישבות ואי־הטלת הווטו על החלטה 2334 של האו"ם - בכל האירועים הללו הקונספציה האמריקנית היתה דומה: על ישראל לסגת לפני הכל לקווי הגבול שלפני 67', ורק לאחר מכן יש סיכוי להתקדם לשלום.
ראשי ממשלות ישראל, לרוב, לא רק שאימצו את המשוואה של שטחים תמורת שלום, אלא אף איגפו את הבית הלבן משמאל. רבין הפתיע את האמריקנים עם שיחות אוסלו בשלבים מתקדמים, כשאש"ף עוד הוגדר ארגון טרור. אהוד ברק היה כל כך להוט להגיע להסכם, עד שדחף בכוח את ערפאת לחדר בקמפ דיוויד והפתיע את קלינטון ב"נדיבותו". שרון שלח את דובי וייסגלס שישכנע את ממשל בוש לתמוך בהתנתקות (כשחשש, ובצדק, מן המתווה החד־צדדי). ומעל כולם, היה זה אולמרט שהציע לפלשתינים את המתווה הוותרני ביותר, עד כדי כך שקונדוליסה רייס לא האמינה שהוא הרחיק מעבר לוויתורים של ברק.
וכעת אנו עדים לנשיא ששובר את קונספציית 67', ולראש ממשלה שלהוט לקדם את הנרטיב הלאומי־הציוני. ושניהם יחד נואמים על שיבת העם היהודי למולדתו ההיסטורית. מהפך, כבר אמרנו?
המפנה הדרמטי הזה מרגש, אבל יש לו מחיר. לא, לא מדובר רק בהסכמה העתידית לפתוח במו"מ עם הפלשתינים לגבי ישות אוטונומית־מדינית, שהרי ברור שאם הפלשתינים יסכימו לכל שבעת התנאים במתווה, זה יהיה בפני עצמו חזון אחרית הימים. לא מדובר גם באיומי הפלשתינים בביטול הסכמי אוסלו, שכן ממילא פחתה פלאים המחויבות לטרמינולוגיית השלום נוכח הקורבנות.
ביום שבו נודעו פרטי התוכנית, ויתר נתניהו על זכותו לבקש חסינות. וזה המשל לסיפור כולו. נתניהו היה יכול לחלץ עצמו ממסע הרדיפה בקלות. הוא היה יכול לפרוש עוד בעת פתיחת החקירות, וסביר להניח שהתיקים היו נסגרים זמן מה לאחר מכן. הוא היה יכול לפרוש אחרי כתב החשדות, שהומצא רק כדי להפעיל עליו לחץ נוסף על מנת ללכת לדרכו. הוא היה יכול להסכים להצעת החנינה ללא משפט. אבל הוא נשאר. גם במחיר זה שבסופו של דבר הוגשו נגדו כתבי האישום. הוא לא נכנע במשך שלוש מערכות בחירות. הסכים אפילו לרוטציה של חצי שנה.
כל ההבלים שנאמרו לנו בשנה האחרונה, התפוגגו השבוע. נתניהו לא "נדבק לכיסא" בשביל החסינות; בדיוק להפך. הוא ויתר על זכויותיו, מחל על כבודו, ראה את משפחתו הופכת לשק האיגרוף הלאומי - ונשאר. נשאר רק כדי להביא את תוכנית המאה. תוכנית שלא היתה נרקמת אלמלא הקונסטלציה המיוחדת שהוא יצר, ושיתוף הפעולה המשמעותי עם ממשל טראמפ. זהו אכן רגע היסטורי, רגע של ניצחון וסגירת מעגל, שהקרבה רבה בצידה.
