כעורך דין אמריקני השוהה בישראל, אין באפשרותי אלא לעמוד משתומם ונדהם אל מול החלטת בית המשפט העליון הישראלי לדון בשאלה הכי פוליטית - ובהתאם הכי לא משפטית - שניתן להעלות על הדעת בדמוקרטיה: במי רשאים האזרחים לבחור כמנהיג המדינה? כיצד יכול בית משפט, שתפקידו להכריע בשאלות משפטיות בלבד, לעסוק בסוגיה כזו בכלל?
בארה"ב, הסוגיה הזו נדונה כבר פעמיים במשך תקופת חיי, ובאחד המקרים אפילו הייתי מעורב באופן אישי. השתתפתי בייצוג אישה שתבעה את ביל קלינטון, כשהיה עדיין נשיא, בטענה שהטריד אותה מינית. חלק מהראיות שנדרשו בתיק נגעו לשאלה אם קלינטון נהג בנשים אחרות באותו האופן שבו הוא נהג ביחס לתובעת שלנו.
גילינו, כפי שכל העולם היום יודע, שלקלינטון היתה מערכת יחסים עם גב' מוניקה לוינסקי, שעבדה כמתמחה בבית הלבן. כאשר ביקשנו ממנה ראיות על מנת לתמוך בטענותינו, קלינטון גרם לה להגיש תצהיר כוזב שהכחיש את הטענות, וביקש מאחד החברים שלו לסדר לה עבודה מתגמלת בניו יורק. כמו כן, כשקלינטון העיד בעצמו, הוא שיקר בנוגע ליחסיו עם לוינסקי.
מדובר בעבירות פליליות פדרליות ברורות, לכל הפחות עדות שקר והטרדת עד. היו לנו ראיות חותכות וחד־משמעיות לביסוס הטענות, כולל הודאות מפורשות ומוקלטות של לוינסקי עצמה, וכן, אם נאמר זאת בעדינות - ראיות ביולוגיות. דאגנו שהדברים יובאו בפני תובע פדרלי שחקר את קלינטון באותה תקופה בגין חשדות אחרים.
אולם התובע הפדרלי לא הגיש נגד קלינטון כתב אישום, משום שבהתאם למדיניות הברורה בארה"ב, הוא ידע שאין לו סמכות לכך. במקום זאת, הוא העביר את חומר הראיות לקונגרס, שבתורו פתח בהליך לצורך קבלת ההחלטה הפוליטית אם להעביר את קלינטון מתפקידו או לא. בסופו של דבר, קלינטון נשאר בתפקיד אולם שילם קנס, ורישיון עריכת הדין שלו נשלל למשך חמש שנים, שכן הוא בבירור עבר על החוק. אולם לא הוגש נגדו כתב אישום מסיבה אחת פשוטה: משום שבארה"ב מובן מאליו שרק ההליך הפוליטי יכול לקבוע מי הנשיא. החלטה של תובע בודד, או של כמה שופטים בבית משפט מסוים, אינה יכולה, בדמוקרטיה, לקבוע מי ינהיג את המדינה. את זה רק הבוחרים יכולים לעשות.
מה שעוד יותר מוזר בכך שבית המשפט העליון מוכן לדון בסוגיה, היא העובדה שחוק היסוד כבר מתייחס לנושא. אמנם, יש להצטער על כך שחוק היסוד בישראל אינו קובע שהדחת ראש ממשלה בישראל, בדומה להדחת נשיא בארה"ב, היא החלטה פוליטית גרידא, ולא כזו שמסורה בידי בתי המשפט. אולם החוק מצמצם מאוד את סמכותו של בית המשפט בנושא. סעיף 18 לחוק יסוד הממשלה קובע, כי רק פסק דין חלוט - שאין אפשרות עוד לערער עליו - בעבירה שיש עימה קלון, מביא להדחתו של ראש ממשלה. אולם כל עוד פסק הדין אינו חלוט, אפילו אם ראש הממשלה הורשע בבית המשפט, ואפילו אם מדובר בעבירה שיש עימה קלון - סמכות ההדחה עדיין מסורה בידי הכנסת בלבד.
כלל זה לא מגן רק על ציבור הבוחרים, אלא גם על בתי המשפט עצמם. אמון הציבור שממנו נהנים שופטים, נובע מכך שהם מתחייבים שלא לפסוק בהתאם לעמדות האישיות שלהם, אלא אך ורק על מנת לדאוג שהעמדה של הכנסת, שנקבעה בחקיקה, מיושמת באופן נכון. כשהם חורגים מהכלל הזה, ומתחילים להתערב בהחלטות שציבור הבוחרים בלבד הוא שצריך לקבל, הם מסכנים את אמון הציבור בהם, כמו גם את אמון שאר ענפי השלטון בהם, ובסופו של דבר הם יאבדו אמון זה כליל.
דמוקרטיה, עצמאות שיפוטית ומעורבות שיפוטית בקביעת זהות מנהיגים אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. נכון, בארה"ב יש הליך הדחה ייחודי שקבוע בחוקה, ושיטת הממשל בישראל שונה. אך את העיקרון המקודש של צמצום מעורבות בית המשפט בהליכים דמוקרטיים, כדאי שתימצא הדרך למסד גם בישראל.
ג'רום מרכוס הוא עורך דין אמריקני
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו