תוכנית טראמפ חוללה שינוי תודעתי עמוק, בחלקו בלתי הפיך, עוד לפני שפרטיה פורסמו ולפני שברור מה מתוכה אפשר ליישם בקרוב בתחום הטריטוריאלי ובזירה המדינית. לפני יותר מרבע מאה התחולל באוסלו שינוי תודעתי בממדים כאלה בנושא הפלשתיני; התוכנית מתקנת חלק מכשליו.
באוסלו הכירה ישראל באש"ף כשותף למשא ומתן, אף שערפאת ריסן אך בקושי את מחויבותו הפומבית לאסטרטגיה של טרור ("המאבק המזוין") ולא טרח אפילו להעמיד פנים שנטש את יעדו לקעקע את קיומה של ישראל ("זכות השיבה"). המיסוד התודעתי הזה מנע מישראל להעמיד לתנועה הלאומית הפלשתינית תנאי מוקדם למשא ומתן - הסתלקות גמורה מן האתוס של הקמת מדינתם בדם ואש על חורבות ישראל, המקביל לשינוי המעמקים שחולל סאדאת במדיניותה של מצרים. היעדרה של תמורה כזו מסביר את התמכרות החברה הפלשתינית להערצת ה"שאהיד" ולחינוך ילדיה על מסד מורעל, השולל את הלגיטימיות של המדינה היהודית.
את הסוגיה הזו ראוי לבחון בפרספקטיבה היסטורית. בן־גוריון ושרת הבינו ב־1948 את הכשל המבני בתנועה הלאומית (ה"מופתאית" - בהנהגת המופתי) של הפלשתינים, ולכן חילקו את הארץ בשותפות עם גורם ערבי אחראי: המלך עבדאללה וממלכתו ההאשמית. גם הם ידעו כי מדינה פלשתינית ריבונית תביא להתמדת המלחמה, מכיוון שהחברה הזו מעדיפה לפגוע באויביה היהודים מאשר להציע עתיד טוב יותר לילדיה. היום מוכיחים זאת הפלשתינים בעזה.
גם עכשיו מדובר בעניין תודעתי מן המעלה הראשונה. מאז אוסלו עיצבו אש"ף וחמאס את תודעתם של שני הדורות האחרונים במתכונת החולנית של סגידה לאלימות והזיות חורבן ליהודים. מאז אוסלו התקבעה גם התודעה שההסדר חייב להתבסס על מדינה פלשתינית ריבונית, שנקודת המוצא של גבולותיה הוא נפח השטח של "הקו הירוק". הפלשתינים דחו שתי הצעות מרחיקות לכת של ישראל: האחת, מקמפ דיוויד עד טאבה, שנתנה להם את רוב המתכונת הזו; השנייה, מידי אהוד אולמרט ב־2008, שהציעה להם כמעט את כולה.
המתכונת הזו התקבעה בתודעתו של העולם כולו, לרבות בוושינגטון וברוב הזמן אפילו בירושלים, כנכס צאן ברזל של הפלשתינים. עליה בנויה אם כל הקלישאות: "כולנו יודעים מה יהיו הפרמטרים של הפתרון; צריך רק לממש אותו". תוכנית טרמפ שומטת את הבסיס לקלישאה הזו. מעכשיו יכולים לדבוק בה רק מכחישי מציאות סדרתיים - פלשתינים, אירופאים ואחרים. כאשר שני הגורמים הקובעים - ישראל וארה"ב - דוחים את הפרדיגמה הזו, נפתחות אופציות חדשות.
גם ממשל אחר בוושינגטון, שינסה למחוק את מורשת טרמאפ, לא יסתלק מהכרתו בירושלים כבירת ישראל, לא יתכחש לחרדותיה של ישראל מפני השימוש לרעה שיעשו הפלשתינים בריבונותם, יכיר בחשיבותה האסטרטגית של בקעת הירדן, ויתקשה לחזור למתכונת המקדשת את "הקו הירוק". התוכנית יכולה לשמש לממשלה מרוסנת ונחרצת בירושלים מנוף לשורת צעדים חד־צדדיים בתמיכת ארה"ב, שנועדו להינתק מהפלשתינים בתנאי ביטחון סבירים.
ד"ר דן שיפטן הוא ראש התוכנית והבינלאומית לביטחון לאומי באוניברסיטת חיפה
