ברשימת קורבנותיה של ״מלחמת הבחירות״ הנמשכת כבר יותר משנה תופסים ערביי ישראל מקום גבוה. המפלגות הציוניות כל כך עסוקות בהתנצחויות ביניהן, שהן הביאו קרוב לוודאי לאובדן הזדמנות היסטורית לשילובם של נציגי ונציגות האוכלוסיות דוברות הערבית בישראל בשורותיהן, באופן שהיה מאפשר סוף־סוף, באופן הדרגתי, להרחיק את הציבור הערבי מההנהגה הפוליטית הקיצונית, שמתיימרת לייצג אותו, ולהפוך אותו לחלק אינטגרלי בחברה הישראלית.
לא רק הצבתו של עיסאווי פריג׳ במקום ככל הנראה לא ריאלי ברשימת השמאל המאוחדת צריכה לעורר דיון רציני על יחסן של המפלגות הציוניות לקבוצות דוברות הערבית בישראל. במקומות הריאליים ברשימת כחול לבן אפשר למצוא רק את ר׳דיר מריח, הדרוזית. במקומות הריאליים ברשימת הליכוד מוצב רק פטין מולא, הדרוזי, אם כי במיקום די גבולי. דווקא רשימת ישראל ביתנו הציבה במקום גבוה למדי, מספר שש, את חמד עמאר, דרוזי גם הוא, שבנסיבות מסוימות יכול למצוא את עצמו מחוץ לכנסת. ב״ימינה״ אין כל ייצוג לדוברי הערבית בישראל.
מול ייצוגם המכובד למדי של הדרוזים במפלגות הציוניות, בולט באופן משווע היעדר כל ייצוג לנוצרים, למוסלמים ולבדואים. הזנחתם של הבדואים לטובת גורמים קיצוניים - אסלאמיסטיים ולאומניים ערביים, היא מחדל לאומי. מעבר לכך, בתנאים שנוצרו במזה״ת ובישראל בעשור האחרון גברה הזדהותם של חלקים גדלים בקרב הנוצרים והמוסלמים בישראל עם המדינה שבה הם חיים, תוך קבלת אופייה היהודי. התופעה ניכרת בעיקר בקרב הדורות הצעירים, שרואים את המתרחש במזרח התיכון ומבינים מה גדול מזלם לחיות בישראל. יותר ויותר נוצרים ומוסלמים בישראל מבינים שאין סתירה בין יהדותה של ישראל למימוש זכויותיהם כמיעוטים דתיים ותרבותיים ושילובם הגובר בכל מסגרות מדינת היהודים. למעט בפוליטיקה. לו המפלגות הציוניות היו מתאמצות לגייס לשורותיהן ערבים נוצרים ומוסלמים ולהבטיח את בחירתם לכנסת, היה בכך מסר ברור מאוד ברצונה של החברה היהודית להגביר את הדו־קיום עם ערביי ישראל, במסגרת ציונית - קרי תוך הכרה בהיותה של מדינת ישראל ביתו הלאומי של העם היהודי.
ההתעלמות מהציבורים הערביים בישראל מותירה בפני הבוחרים הערבים רק ברירה אחת: להצביע ל״רשימה המשותפת״, שמטרתה היתה ונותרה לחסל מבפנים את אופייה היהודי של ישראל, כדי לסלול את הדרך להקמת מדינה דו־לאומית, או פלשתינית, מנהר הירדן ועד לים. כוחה של ״הרשימה המשותפת״ לא נובע מתמיכה אוטומטית של הרחוב הערבי כולו במטרותיה הקיצוניות, כפי שמעידים מחקרים רבים על עמדותיהם של ערביי ישראל ביחס למדינת ישראל, אלא מחוסר ברירה: המערכת הפוליטית הציונית דוחקת את ערביי ישראל לידי הקיצונים. יתרה מזאת, עצם הענקת לגיטימציה פוליטית לרשימה פוליטית המעוניינת בחיסולה של מדינת היהודים באמצעות הפיכתה לגורם שיכריע בשאלה איזו ממשלה תקום בישראל, מהווה פשיטת רגל רעיונית; המפלגות הציוניות נכנעות בפני מפלגות שנלחמות ברעיון הציוני. על חטא ההזנחה כלפי ערביי ישראל נוסף חטא הכניעה.
האם ניתן לתקן את העוול? עוד לא מאוחר מדי. ראשית, על הימין לוותר על סיסמאות הבחירות הנבובות שלו המתריעות מפני ״השמאל והערבים״. הן שגויות משתי סיבות: ראשית, לא מעט ערבים מצביעים למפלגות ימין ציוניות וחרדיות. שנית, ״הרשימה המשותפת״ אינה שמאל, אלא בעיקר שילוב של גורמים אסלאמיסטיים ולאומניים - גם בשורות המפלגה הקומוניסטית, שכבר חדלה להיות כזו. על כל המפלגות הציוניות לפנות לציבור הבוחרים הערבי. ובבחירות לכנסת ה־24, שייערכו יש לקוות בעוד ארבע שנים, חובה להכניס לפוליטיקה הציונית - ולכנסת, הרבה יותר נציגים של ערביי ישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו