דבר חיובי אחד אפשר לזקוף לזכות מצב הביש הפוליטי הבלתי נגמר, שמשתק את ישראל בשנה האחרונה: הוא קורע מסכות וחושף אמיתות המתחבאות תחת המסרים המהודקים והראיונות הרובוטיים של המועמדים לכנסת. השבוע, עם החיבור בגוש השמאל, נחשפה אמת עמוקה כזו ונתחוור לכל אדם עם מעט יושרה אינטלקטואלית, שחרף מזמורי השותפות והסולידריות שהוא משמיע - אין גזען יותר מהשמאל הישראלי ביחסו לערבים אזרחי המדינה.
קשה שלא לגחך כשנזכרים כיצד בשנה האחרונה חברו אנשי כחול לבן, מרצ והעבודה לאזרחים הערבים והעניקו להם חיבוק של סולידריות כתרופת נגד לימין, שכביכול שונא ומדיר אותם. במסגרת הברית החדשה עמדו יחדיו נציגי הציבור הערבי ומחנה השמאל, מיאיר לפיד ועד תמר זנדברג, בהפגנות נגד חוק הלאום. איימן עודה ובני גנץ התייצבו כתף אל כתף בהפגנה אחרת נגד השחיתות, וכולם יחדיו ביכו יום אחר יום את מות הדמוקרטיה וחגגו את השותפות הערבית־יהודית שתכבוש את השלטון מידי הפשיסטים שחמסו אותו.
אך שוד ושבר! ברגע האמת נעלמו המילים היפות והרומן הערבי־עברי נגוז. ה"פילגש", כפי שכינה השבוע אחמד טיבי את הדרך שבה כחול לבן רואה את מפלגתו, נותרה נטושה בצד הדרך, שבורת לב. במפלגת הכלאיים החדשה של מרצ והעבודה לא מצאו מקום ריאלי ומכבד עבור חבר הכנסת עיסאווי פריג', ובכחול לבן שברו ימינה ובורחים כמו מצרעת מכל אזכור של הסכמה קואליציונית עם הערבים שאיתם פלרטטו עד לפני שבוע.
לזכותם של נבחרי הציבור הערבים ייאמר שהם קיימו ובגדול את חלקם בעסקה, ופעלו באומץ לב ובתבונה פוליטית מרשימים. בניגוד לתפיסת עולמם, צעדו בספטמבר האחרון איימן עודה וחבריו לסיעה אל בית הנשיא, וכשבגבם הדגל הישראלי השנוא עליהם, המליצו על רמטכ"ל ממפלגת גנרלים לראשות הממשלה. הם בוודאי לא שיערו שהם לא יותר מכלי משחק בידי גוש השמאל, שנקט מדיניות דפוק וזרוק והשתמש בהם רק כמנוף לחץ על בלוק הימין במסגרת הניסיונות הכושלים לפרקו. אחמד ערבב את הטיח הפוליטי, וכשסיים את מלאכתו - מנהל העבודה מהשמאל החליט לזרוק אותו מהבית - שהרי ידוע שמגורים עם ערבי מורידים את ערך הנכס.
בשמאל מעולם לא התכוונו ברצינות לשתף פעולה עם המפלגות הערביות. מאחורי סיסמאות על אחדות ועל שותפות עומדת תפיסת עולם מתנשאת וגזענית, שרואה במיעוטים בחברה הישראלית המון נבער שאמור לשרת את תפיסת העולם הנאורה.
זו הסיבה שהקמפיין שהבטיח ממשלת אחדות חילונית, זה שצייר את החרדים כטפילים, נעלם - ובמקומו זוכות לפתע המפלגות החרדיות לחיזורים חנפניים. זו הסיבה שהסרוגים הם לרגע משיחיים ומסוכנים, אבל אם פתאום אפשר לסגור איתם קואליציה, הם בעצם ממלכתיים ושקולים, ולמה לא לספח את הבקעה.
הדיבורים גבוהים, החיוכים רחבים וההבטחות מפליגות. אך השבוע הוכח, ולא לראשונה, שבשמאל הישראלי תומכים במסתננים בתנאי שהם רחוקים, מתחברים לדתיים כשם מתקפלים ומתאהבים בערבים כשהם צייתנים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו