הדמוקרטיה בישראל, כמו במדינות נוספות בעולם המערבי, נמצאת בסכנה בשל האינפלציה הבלתי מרוסנת בחקיקה. לא זו בלבד, אלא שהחקיקה שנכנסת בכל שנה לספר החוקים מנוסחת לעיתים קרובות בדרך מעורפלת, במילים גורפות ובמשפטים ארוכים ומסורבלים. תופעה מדאיגה זו אינה ייחודית לישראל, והיא נובעת בין השאר מרצון הפוליטיקאים להגיב - או להיראות כמגיבים - במהירות וביעילות לסדר היום התקשורתי שמרעיש את הזירה הציבורית בדיווחים על תאונות, פשיעה, מחדלים וסקנדלים למיניהם.
השרים וחברי הפרלמנטים מתחרים מי יגיש הצעה לחוק שייקרא על שמם ושיוצג כטיפול רלוונטי לתופעה שקיבלה הדים בתקשורת. פוליטיקאים פועלים מנקודת הנחה שפועלם החקיקתי מצטייר בציבור כנקיטת צעדים מעשיים לפתרון בעיות, אך במקרים רבים מדובר בחקיקת ראווה לצורכי תדמית. לא תמיד עולה בדעתם של המחוקקים ומבקריהם לבדוק אם באמת יש צורך בחוק חדש כמענה לבעיה שהסעירה את התקשורת בשבוע החולף, או מדוע אי אפשר להסתפק בכלים המצויים כבר בחקיקה הקיימת.
אחת מתופעות הלוואי של נורמה זו היא נטייתם של חברי הכנסת להחמיר בחקיקה עונשים מבלי לעצור ולחשוב על הנזק הנגרם מכך. מה ההבדל בין שלוש שנות מאסר לחמש שנות מאסר מבחינת הרתעתית? גם שבוע בכלא הוא עונש איום ונורא, בפרט כשמוסיפים לכך את חילוט הנכסים של הנאשם. התוצאה היא שהנושאים המוסדרים על ידי החוק מתרבים כל הזמן, וגזירת החוק נעשית יותר ויותר אכזרית. וככל שהחקיקה נוקשה ומחמירה יותר, כך הנאשמים מצויים במצב שבו כמעט חובה להודות ולהגיע לעסקת טיעון.
העיקרון הבסיסי ביותר בדמוקרטיה הוא שהכל מותר, חוץ ממה שנאסר על ידי החוק. בית המשפט האירופי לזכויות האדם קבע לא פעם שחקיקה המטילה עונש חייבת להיות מנוסחת באופן ברור, כך שכל אזרח יידע בדיוק את הגבול בין המותר לאסור. על פי אותה פסיקה, הסמכות של בתי המשפט לפרש חקיקה פלילית מוגבלת לפרשנות שנגזרת ישירות מלשון החוק. פרשנות נרחבת אסורה, וכך גם פרשנות חדשנית שאין לה סימוכין בפסיקה מושרשת.
יש דוגמאות רבות לחוקים עם ניסוח גורף, כגון הפרת אמונים, בפרט בתחום הפיננסי. חוקים שלא משרטטים קו ברור בין המותר לאסור. יותר ויותר תחומים הופכים אפורים, והאזרחים צריכים לנחש אם התנהגותם מותרת או לא. במקרים רבים עורכי דין נאלצים להמליץ ללקוחות להימנע מפעולה כלשהי, לא משום שברור שהיא אסורה או פלילית, אלא מכיוון ששלטונות אכיפת החוק עלולים לפרש אותה כבלתי חוקית. כך יוצא שיותר ויותר איסורים מוטלים על הפרט על ידי חקיקה שגבולותיה לא ברורים.
זהו אסון לחופש הפרט. המחוקק צריך להתרכז יותר בענייני תקציב ולהגביל למינימום את מספר החוקים שנחקקים בכל שנה. הקוד של נפוליאון, שהוא הבסיס למערכת החוקים המודרנית בצרפת ובאירופה, היה מנוסח במשפטים קצרים וברורים. נפוליאון היה מתהפך בקברו למראה ספרי החוקים של היום; קוד מסורבל עם משפטים שמשתרעים על פני עמודים שלמים, המגבילים את חופש הפרט כמעט בכל תחומי החיים. אולי במקום להתחרות בחקיקת יתר, חברי הכנסת הבאה יתגייסו לפעולה הפוכה: ביטול חוקים מיותרים והוראות חוק בתחום הפלילי, וניסוח מחודש, פשוט וברור, של החוקים המעורפלים.
עו"ד רון סופר הוא חבר בלשכות עורכי הדין בישראל, בניו יורק ובפריז
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו