מבין המוסדות השונים שנסקרו במדד אמון הציבור, שפרסם בשבוע שעבר המכון הישראלי לדמוקרטיה, יש גוף אחד שיכול - לכאורה - להיות רגוע. כמדי שנה, צבא ההגנה לישראל הוא הגוף שנהנה מהשיעור הגבוה ביותר של אמון ציבורי, הרחק מעל מוסדות כמו בית המשפט העליון, התקשורת, הכנסת או הממשלה. יחד עם זאת, תהיה זו טעות להתייחס לנתון זה כאל מובן מאליו. בניגוד לתפיסה הרווחת, אמון הציבור לא "בכיס" של הצבא, בוודאי שלא בעידן הנוכחי של רשתות חברתיות, "פייק ניוז", ובעיקר "פוסט אמת".
פרשת (אי) גיוס החרדים שנחשפה לאחרונה - שבמסגרתה התברר שסולפו הנתונים שצה"ל פרסם בנוגע לגיוס חרדים, והחשש שמא דבר דומה התרחש סביב הפיילוט לשילוב לוחמות בשריון - מדגימים עד כמה סוגיות צבאיות נמצאות במחלוקת חברתית ופוליטית. מכאן, שהתנהלות הצבא ביחס אליהן אינה שקופה בעיני הציבור. אולם מעל הכל, פרשיות כאלה מדגימות עד כמה, דווקא בעידן ה"פוסט אמת", יש צורך בשני רכיבים כדי לשמר את האמון הציבורי בצה"ל: מצד אחד שקיפות, ומצד שני "פיקוח" אזרחי בדמות ניתוחים עיתונאיים ואקדמיים ביחס לסוגיות צבאיות.
נתוני גיוס החרדים, למשל, כמו הרוב המכריע של ה"ביג דאטה" (מאגר נתוני העתק) שברשות הצבא, אינם מהווים דבר מה שחשיפתו תפגע בביטחון המידע או ביחסי החוץ. ארה"ב מתייחסת למידע זה על הכוחות המזוינים שלה, כנכס ששייך לציבור ושצריך להיות נגיש - כל עוד אין סכנה לביטחון המדינה. צה"ל, לעומת זאת, נוהג כאילו הנתונים שבידיו לא נאספו ונותחו בשירות האומה ובמימון משלם המסים. ארכיון צה"ל אולי השלים דיגיטציה של כלל החומר הפתוח לציבור לפני יותר מעשור, אבל בפועל, המבקשים לעיין יכולים לעשות כן רק בתל השומר. אם צה"ל כבר משחרר מידע לציבור, כפי שהודגם בפרשת הפייק־נתונים על גיוס החרדים, הדבר נעשה כחלק מפעולות היח"צ, ובאופן שאינו מאפשר ביקורת על שיטת איסוף וניתוח הנתונים.
אמון הציבור בצבא, שהוא היסוד ליחסי צבא־חברה תקינים, תלוי גם ביכולת לעקוב, לנתח ולאמת את הנעשה בצבא. חשיבותם של ניתוחים עיתונאיים ואקדמיים היא קריטית, משום שהניסיון האישי של רובנו בנוגע לצבא הוא מוגבל למדי. העובדה שהיינו חיילים או אפילו קצינים ומפקדים, איננה ערובה ליכולת הבנה והערכה של תהליכי עומק. רוב אזרחי ישראל לא מעורבים בעצמם בסוגיות כוח אדם, תורת לחימה, מדיניות או רכש צבאי. בדומה לסוגיות סביבתיות או כלכליות, הציבור תלוי בנתונים ובניתוחים המוצעים לו על ידי התקשורת, האקדמיה והחברה האזרחית, כשהוא ניגש לגבש את דעתו. היכולת של חוקרים ועיתונאים להיות ערים להתפתחויות ולמגמות, לנתחן ולספק לציבור תובנות מהימנות - תלויה מאוד בנגישות למידע אמין מהצבא ומרשויות המדינה. כפי שמדגימה דווקא ארצות הברית, הדבר דורש ששקיפות ודיווח יחולו על כלל המידע על ושל הציבור שבידי הצבא, כל עוד חשיפתו אינה פוגעת בביטחון המדינה.
האמון בצבא, הן של החיילים במפקדיהם והן של הציבור הרחב, אינו מובן מאליו. הביטוי "תדע כל אם עברייה כי הפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך", המתנוסס בגאון בבסיסי צה"ל ובלשכות המפקדים, הוא בבחינת ציווי, ערך שיש לשמרו. אמון זה מבוסס על ניסיונם האישי של החיילות והחיילים, על הסיפורים שהם חולקים עם חבריהם ובני משפחתם - אבל במידה גוברת והולכת בעשורים האחרונים, גם על המידע המופץ לציבור מכלי תקשורת, חוקרים באקדמיה, מכוני מחקר וארגוני חברה אזרחית משמאל ומימין. אם הצבא רוצה להישאר במקום הראשון במדדי האמון הציבורי, הוא חייב לאמץ שקיפות רבה יותר בגישה לנתונים הרלוונטיים כל כך לדיון הציבורי.
ד"ר תמיר ליבל הוא חוקר אורח באוניברסיטת במברג
