כמו ב"על העיוורון" של סאראמאגו, כאילו לקינו ב"חושך הלבן" והמפלגות נועצות בנו, בפעם השלישית השנה, את כידוניהן • הגיע הזמן להניח בצד את תרסיסי הקמפיין הרעילים
משהו רע קורה לנו כאן בשנת הקמפיינים ושלוש מערכות הבחירות. מבלי להרגיש שפתנו משתנה. העברית שלנו כבר אינה אותה עברית. היא אחרת: משסעת, מפלגת, מאשימה, מכלילה ומסכסכת. בקרב רבים מדי מאיתנו הפכה שנאת האחר או המחלוקת עימו לכה מובנית ואינהרנטית, עד שהיתה למגדיר הזהות הראשוני שלנו. משמעות הדבר היא שפעמים רבות, דעה והשקפה עצמאית ללא זיקה לעמדת האחר - כלל אינן קיימות. רק היריב ועמדותיו מגדירות ומעצבות אותנו, ולא אנו.
כך נמחקות הנורמליות, והטרמינולוגיה שנגזרת ממנה, מקוד ההתנהלות הפרטי והציבורי שלנו. מישהו החליף אצלנו את הדיסק מבלי שהרגשנו. אין עוד אפשרות לשוחח מבלי להכפיש, להתווכח מבלי להגחיך, לדון מבלי למחוק את האחר שמולך. זה לא רק נתניהו ששינה את שפתנו, והוא שינה. זה עמוק מכך.
העם היהודי חדל להתנהג כקולקטיב. מנקים את חיפה מפתקי הצבעה, יום לאחר הבחירות // צילום: הרצי שפירא
זו ההנחה המקדמית שמה שנאמר בשקט - אינו נשמע; שמה שלא יכלול לפחות מעט בוץ - ייפול על אוזניים ערלות; שהטיעון והתוכן גופם, הם משניים ואינם העיקר, ושמה שחשובה היא דרך ההנגשה שלהם לציבור. וכשהמסר עצמו הופך שולי, אפשר להחליפו על פי צורך פוליטי כמו גרביים, שהרי העיקר הוא אופן ורמת ההדהוד שלו.
כך הופכים שלא בצדק מינוחים מגדירי השתייכות, זהות והשקפה כמו "ימין", "שמאל", "חרדים", "משיחיים" או "ערבים" לכינויי גנאי שמטרתם להוציא ציבורים שלמים ממעגל הלגיטימיות. אין כבר עין טובה או ראייה מורכבת. אין גוני ביניים. הימין הוא בהכרח משיחי, ומשיחי זה בהכרח רע; ערביי ישראל הם בהכרח "תומכי טרור", רק כי חלק מהח"כים שלהם אכן שכחו שהם מכהנים בכנסת ישראל ולא בפרלמנט הפלשתיני; ואילו החרדים - בקמפיין המסית והכמו־אנטישמי של "ישראל ביתנו" - הם אוכלי חינם ונצלנים.
מי יעז היום להאיר צדדים יפים בחברה החרדית? מי ישקיע בקריאת מאמר מחכים, כמו זה של גרשון הכהן בביטאון האחרון של כתב העת "האומה", המלמד שסמוטריץ' לא לבד; שאפילו בן־גוריון, הוא ולא אחר, הגדיר את הרעיון הציוני ואף את עצמו כמשיחי.
השמאל, שמפלגת האם שלו הובילה וביססה את המדינה - ושלצד שגיאות קשות הנחיל לכולנו גם ערכים הומניים וסוציאליזם - הפך לשם נרדף לקללה ולמוקצה מחמת מיאוס, בעוד הימין, שבתחומים רבים וחשובים הזניק את המדינה קדימה, הוא בעיני השמאל אבי אבות הטומאה. הכל מעורבב, וכך בכוונה תחילה. התמהיל מרעיל לא רק את שפתנו, אלא גם את נפשותינו.
העלטה כבדה
הסופר ס' יזהר התרשם לפני שני עשורים כי בארץ ישראל חיים שני עמים יהודיים, המדברים בשפות שונות ומגיבים בדרך שונה לאותם האירועים; יזהר התכוון לעם הישראלי ולעם היהודי. שני העמים הללו אכן פירשו אחרת לאורך השנים את טעם היות המדינה, את טעם יהדותם ואת טעם חיי היומיום שלהם. "כל צד מבין אחרת ומרגיש אחרת", אבחן אז הסופר, "עד שמה שלאחד נחשב הישג, נחשב לאחר כהפסד, ומה שנחשב לזה ככבוד, נחשב לזה כאי כבוד, ומה שמלהיב אחד, מדכדך שני, וכמעט שלא נשאר עוד גשר ביניהם".
את בליל השנאה, שפת הביבים ושטיפת המוח שהציבור נאלץ להתמודד עימם כיום, לא ניתן אפילו להגדיר כמחלוקת בין שני עמים יהודיים, כפי שיזהר הגדיר אז, או אפילו כמחלוקת כלשהי. הנורא מכל הוא שעתה אין מדובר עוד על שתי השקפות שונות או נוגדות שעליהן ניתן להתווכח ולהתפלמס. עד לשם הגענו. עם הדיאגנוזה של יזהר ניתן היה עדיין לחיות, כי כשקצות המחלוקת מוגדרים, ניתן לבנות מעליהם גשר. היום, לעומת זאת, הקצוות מטושטשים במכוון, כי המהות הפכה לטפל וכמעט אינה רלוונטית, לא בנושא ביטחון וגבולות, ולא בענייני חברה וכלכלה.
כמעט הכל הוא יצרי ואישי ודימויי, וכולם מרססים זה את זה ברעל קמפיינים מטשטש מחשבה ושכל ישר. הזיהום שאופף אותנו מקהה את חושינו ומטמטם את מוחנו עד שאיננו מסוגלים אפילו להגדיר מחלוקות, ואנחנו יורים באפילה.
העלטה כבדה עד כדי כך, ששכחנו שיש דבר שהוא גדול יותר מהדרכים השונות; שלצד הלחוד קיים עדיין היחד, ולצד האני שוכן גם האחר, ולצד מלחמת השבטים בחברה היהודית, מתקיים גם "יחד שבטי ישראל". נשתכח מעימנו שיש דבר גדול בהרבה מהדרכים השונות: שליהודי הארץ הזאת יש צבע יהודי משותף, ועבר והווה משותפים של תרבות וזיכרון וקיום יהודי; שבמקום להחרים ניתן להכיל, ושהשלם - עם ישראל - גדול מסך חלקיו ומחלוקותיו, שרב המשותף על המפריד ושהדומה רב מן השונה.
כמו ב"על העיוורון" של סאראמאגו, כאילו לקינו ב"חושך הלבן", והמפלגות שנועצות בנו, כבר בפעם השלישית השנה, את כידוני הקמפיינים שלהן - מעוורות את עינינו ומחשבתנו, עד כי איננו זוכרים שאפשר גם לראות אחרת.
האם הוכינו בסנוורים, עד שאפילו במראה איננו מזהים עוד את עצמנו? כמעט כל אירוע שמתרחש במקומותינו משועבד לטובת השחרת האחר, ואין עוד בחינה של דברים לגופו של עניין. כמעט הכל לגופו של היריב והצורך הפוליטי המיידי.
לזכור את ליפא
הגיעה השעה להניח בצד את תרסיסי הקמפיין הרעילים, אם לא בשבילנו אז בשביל ילדינו. לאלה הפרטיים שלי אני מתקשה יותר ויותר להסביר מי נגד מי ועל מה בכלל המחלוקת. במקום לחרף ולגדף את האחר, אולי כדאי לכולנו להיאבק על זכותו של האחר להשמיע אותה, גם אם דעתו נראית לנו מופרכת ואיומה.
עלינו לחלוק כבוד ליריב פוליטי, להאיר את נקודות הזכות ולא רק את נקודות החובה שלו. לכבד, להתאפק, להכיל ובעיקר להקשיב. לזכור את מילותיו של ליפא העגלון בשירו של יחיאל מוהר, "שקצת פחות זה קצת יותר", או בלשוננו היום, שיותר זה לפעמים פחות, ושהמושלם הוא אויבו של הטוב, "למתוח המושכה וקצת לקחת חזרה".
גם כשהעידן שונה בתכלית והאידיאולוגיות לכאורה "מתו", והכל כה אישי, אפשר אחרת, ולא יד איש באחיו - בינתיים וירטואלית בלבד.
החברה הישראלית נבנתה בראשיתה על ערכים כמו הקרבה ונתינה, וצניעות ודוגמה אישית ובעיקר על ערבות הדדית. אבל בשנת הקמפיינים נראה לא פעם שהעם היהודי חדל להתנהג כקולקטיב; שציבורים שונים מגלים נאמנות חזקה יותר לקבוצת ההתייחסות שלהם מאשר לכלל ישראל.
אם נגזר עלינו לחיות עוד חודשיים בתוך קמפיין מתמשך, צריך שגם על כל אלה ידובר שם, ולו כדי שנזכור מאין באנו, ולאן אסור שניפול.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו