העיירה מונסי במדינת ניו יורק עלתה על מפת האנטישמיות כאשר סעודת החנוכה בבית הרב הופרעה על ידי אדם שחור ומאצ'טה בידו, שנכנס לבית ופגע בכל מי שהיה יכול. הפרבר השלֵו, מרחק של פחות משעת נסיעה ממנהטן, אשר רבים מיושביו יהודים חרדים, נדהם מכך שגם אליו הגיעה ידה הארוכה של האנטישמיות המתחדשת באמריקה.
חבר מועצת העיר דב הייקינד, שהתראיין סמוך לבית הרב, אמר לתקשורת: "אנשים נרצחים. מותקפים. זה מצב עצוב, והבעיה הגדולה ביותר היא שהממשלה לא עושה יותר מדי. הם כולם נגד אנטישמיות, אבל לאף אחד אין תוכנית, אין דרך להתמודד עם זה". והוא צודק. כל הממסדים מדברים נגד אנטישמיות, יהודים ולא יהודים, בישראל ובחו"ל.
לא נוכל להכחיד את התופעה. מחאה נגד האנטישמיות // צילום: אורן בן חקון
אנחנו עורכים רישומים מדויקים של האירועים האנטישמיים, וממנים אנשים העומדים בראשי גופים שמטרתם להילחם באנטישמיות. פוליטיקאים מבטיחים "אפס סובלנות" כלפיה. מנהיגים בעולם מגיעים לאן שצריך כדי לגנות, ומבטיחים לשרש את התופעה וללחום נגדה בכל כוח, אבל מאוד יכול להיות שהייקינד צודק, ו"אין דרך להתמודד עם זה".
כל כך הרבה נכתב ונחקר, כל כך הרבה מוסדות וארגונים עוסקים בנושא האנטישמיות, מקורותיה והדרכים להיאבק בה, והיא מרימה ראש במקומות צפויים ובלתי צפויים, בגלים מתפרצים, בלי שאנחנו מסוגלים להבין את פשרם. האם זו תוצאה של משברים כלכליים? האם זה משום שנוצרים מתעקשים לייחס לנו את הריגת ישו? האם זה קשור בביקורת על מדיניות ישראל בשטחים הכבושים? האם בגלל שאנחנו בולטים בתחומי חיים רבים ושסיפורי ההצלחה שבינינו מרגיזים את מי שהצליחו פחות?
הרצון הטבעי שלנו להוכיח לעולם עד כמה אנחנו "בסדר", ולהציג טיעונים רציונליים מול תופעות חסרות היגיון, מתנפץ, פעם אחר פעם, מול אלפי שנים של פחד, שנאה וקנאה. אין שום מקום בעולם שניסה לעקור את האנטישמיות והצליח. אפילו השינוי הדרמטי ביחסו של הוותיקן אל העם היהודי התרחש, כנראה, מאוחר מדי. יהודי אמריקה, שביקשו להאמין כי הגיעו למחוז חפצם, וכי הרב־תרבותיות של ארה"ב תגן עליהם מפני אנטישמיות, נתקלו בה, במלוא עוזה, בשנות ה־30 וה־40 של המאה ה־20, והם נתקלים בה, לתדהמתם, גם בשנים האחרונות. מטבע הדברים, הם מצפים מן השלטונות לעשות משהו, והשלטונות מסוגלים רק לגנות, והמשטרה יכולה רק לאתר את שונאי היהודים לאחר מעשה, ואולי - לעיתים נדירות - בטרם מעשה, והשופטים יכולים למצות את הדין עם הרוצחים והמכים.
אבל אף אחד אינו יודע, באמת, איך לטפל באנטישמיות. גם הרצל, שחשב כי אם ייצאו היהודים מאירופה, בייחוד העניים שבהם, לא תהיה יותר אנטישמיות ביבשת זו, טעה. רוב יהודי אירופה לא היגרו אלא הושמדו, ומספר יהודי אירופה כיום הוא הנמוך ביותר מאז סוף המאה ה־18, אבל הסתלקות רבים כל כך מהם לא שמה קץ לאנטישמיות.
את המאבק באנטישמיות צריך, כמובן, לקיים, גם אם מדובר במאבק סיזיפי. אי אפשר לפטור מכך שום ממשלה בעולם ושום מערכת אכיפת חוק, ובעיקר - שום מערכת חינוך. אך לצד כל זה חשוב להפנים: לא מדובר בתופעה שנצליח להכחיד, גם אם יהודים יעזבו את המקומות שבהם הם חיים כיום. זוהי תופעה שאיננו מצליחים להבינה ושאין לנו תרופה נגדה. יהודי אמריקה לא יעלו מחר לישראל. רובם הגדול אינו פוגש תופעות אנטישמיות ואינו חש חוסר ביטחון. רובם משולבים מאוד בחייה של ארה"ב ובתרבותה, ורבים מהם רואים דווקא בישראל מקום שאין בו ביטחון דומה לזה שממנו הם נהנים. אבל דבר אחד ידוע לכולם: יש רק מקום אחד בעולם, שבו, לאחר שהם יוצאים מן החדר, איש לא לוחש: "אתם יודעים שהוא יהודי!"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו