הדרך לניצחון הליכוד

בפני הליכוד עומדות שתי אסטרטגיות פעולה לקראת הבחירות: הראשונה, להתמקד בעימות חזיתי סביב קווי התפר בינו לבין היריבים בגוש השמאל־מרכז, ובעיקר כחול לבן. חבל שהליכוד ייקלע למלכודת ויבזבז משאבים: אלה קווי תפר קשיחים ולא יתחולל בהם שינוי בחודשיים הקרובים. הקהלים הנתונים בפסיכוזה סביב הסיסמה "רק לא ביבי" לא ישתכנעו מההצלחות המדיניות ועוצמת הקשר עם הנהגת ארה"ב וגם לא מהתממשות החלום שבו ישראל הופכת למעצמה המייצאת אנרגיה למדינות ערב, ובקרוב לאירופה. הצלחות אלה ואחרות לא יצמצמו את השנאה והדחייה כלפי הליכוד ומנהיגו, בנימין נתניהו, שנבחר בצורה דמוקרטית שגנץ ולפיד רק יכולים לקנא בה.

האסטרטגיה השנייה, המומלצת יותר, היא לאמץ דפוס פעולה שלפיו פעל ברק אובאמה מול הרפובליקנים. אובאמה לא הצליח כלל ועיקר להעביר למחנה הדמוקרטי קהלים מקרב תומכי הרפובליקנים, אלא העמיק את האחיזה שלו בתוך קהלים שהיו מאז ומתמיד דמוקרטיים, והוביל לכך שמעוזי תמיכה אלה, בעיקר בקרב אפרו־אמריקנים, הגדילו משמעותית את אחוז ההצבעה שלהם. 

הליכוד חייב לבחור באסטרטגיה של העמקת האחיזה שלו בערים וביישובים שהיתה לו בהם תמיכה מוכחת בעבר. הימין בהובלת הליכוד לא מיצה כלל ועיקר את כוחו האלקטורלי, שנע סביב אחוז הצבעה נמוך יחסית המתנדנד בין 60 ל־65 אחוזים. זאת כאשר שיעור ההצבעה לכנסת ה־20 (2015) עמד על 72.34 אחוזים ולכנסת ה־22 (2019) על 69.83. לכך נוספת העובדה כי חלה ירידה באחוז המצביעים ביישובים שבהם שיעור הצבעה לליכוד נע סביב 30־40 אחוזים. ירידה זו, שנעה בין 1.2 עד ל־4.7 אחוזים, לכאורה איננה גדולה, אך היא שקובעת את התוצאה הסופית של הבחירות. הנתון המעודד הוא שברוב רובם של היישובים תומכי הליכוד חלה עלייה בשיעור ההצבעה לליכוד בין 2015 ל־2019. פירוש הדבר הוא שתומכי הליכוד נותרו נאמנים ואף חיזקו את תמיכתם בו. 

הניצחון תלוי כעת אך ורק באחוז המצביעים. המאמץ להכפיש את הליכוד, את מנהיגיו, ובמיוחד את העומד בראשו, בנימין נתניהו, נכשל לחלוטין ביישובים תומכי הליכוד. האנשים שם יודעים מה טוב להם ומבינים כי המהלך הרציונלי ביותר עבורם הוא לבחור בליכוד. מסע הדה־לגיטימציה של הליכוד, ואין אשמה אחת שלא הוטחה במנהיגיו, לא צלח מאחר שמפלגה זו היא שהובילה לצמצום הפערים החברתיים. 

מילים כמו "צדק חברתי" ו"שוויון", שאותן נושא השמאל לשווא ובעזות מצח, היו למעשים יומיומיים במכללת אשקלון ובמכללת ספיר, במכללת נתניה, במכללת אחווה ובמכללת צפת. ובלשונו של פרופ' אמנון רובינשטיין, מיוזמי מהפכת המכללות, שקבע ב־2018: "יש קונצנזוס שפרויקט המכללות הצליח, הצער הגדול הוא שזה התאחר כי במשך 30 שנה היה פה קרטל של האוניברסיטאות שגרם נזק אדיר לחברה הישראלית, שאי אפשר לתאר אותו בכלל. קבוצה של פרופסורים קבעה את גורל החברה הישראלית, והכלכלה כולה... העובדה שהאוניברסיטאות קובעות את רף הכניסה יוצרת מצב איום לחברה הישראלית. אין ספק ששיעור הסטודנטים המזרחים היה נמוך מאוד בגלל זה". 

הליכוד הוא זה שהוביל את פתיחת השערים לאקדמיה, לתארים אקדמיים ולהשתלבות קבוצות חדשות במשפט, בכלכלה, בראיית חשבון ובחינוך. מהפכה זו שחברי "התרבות הגבוהה" ביקשו לחסום ולעצור - מומשה על אפם ועל חמתם על ידי הליכוד.

המטרה של מירי רגב וישראל כץ, מנהלי קמפיין הבחירות הנוכחי, היא להוביל לשיעור הצבעה של 70 אחוזים ביישובי הליכוד. אזי הניצחון מובטח. 

לא משנה מה יגידו בכחול לבן, הליכוד יוביל לניצחון רק אם יצליח לגרום לעלייה של 5 אחוזים ביישובים שבהם נוכחותו קבועה, גדולה ויציבה. העומק של "הכיס" של הליכוד הוא גדול משמעותית מזה של יריביו. 

ד"ר אורי כהן הוא מרצה בכיר בביה"ס לחינוך באוניברסיטת תל אביב

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו