הבניין ברחוב הירקון 98 היה מתעורר לחיים רק בשעות הערב והלילה. מאות הגברים שהיו מגיעים אליו נבלעו בחדריו, שם חיכו להם נשים עייפות ושקופות. הם יכלו להיות הלקוח הראשון באותו לילה, או ה־30. לאף אחד לא היה אכפת, לא ללקוחות, לא לבעלים, גם לא למי שהשכיר להם את הבניין.
באוגוסט 2015 אחת הנשים שעבדו שם תלתה את עצמה. קראו לה ג'סיקה. היא לא יכלה לשאת עוד את החיים האלה, את עשרות הגברים שביצעו בה את זממם בכל לילה. לאחר שהורידו את גופתה העירומה מהחבל, חזר המקום לפעול כרגיל.
כלפי אישה בזנות אפשר לנהוג בגסות ובאלימות. אין גבולות, אין מגבלות, אין מסכות של תרבות או מוסר. הגבר שילם לא רק עבור גופך, אלא גם עבור נשמתך.
יש אתרי אינטרנט שמדרגים נשים בזנות, אפשר למצוא שם תגובות של צרכנים המתלוננים שהאישה שהם קנו לשעה לא חייכה אליהם.
יהיו מי שיגידו שזנות היא בחירה. שהמאבק בזנות הוא, בעצם, מאבק נגד זכותן של נשים על גופן. אבל רוב הסיכויים שמי שיגיד לכם זאת, לעולם לא יסכים שבתו תעסוק במקצוע הזה. ואם חלילה זה יקרה, הוא לעולם לא יתגאה בה, ובוודאי לא ישתף ברשת החברתית תמונה שלו מחובק איתה בפתחו של בית בושת ליד הכיתוב "באתי לבקר את הבכורה לפני תחילת המשמרת".
כי בנושא זנות הרבה גברים הם מאוד ליברליים, עד שזה מגיע אליהם הביתה. הם יתמכו בזנות, יימנעו מלגנות את התופעה, אפילו יצרכו אותה. נשים בזנות, מבחינתם, הן רק מוצר צריכה, גוף להשכרה, אין להן נפש או רצונות או חלומות. הן ילדות של אף אחד.
הכלל הזה תקף גם כלפי נשים שנותנות יד לתעשייה הזאת. שלשום הורשעה דליה טרופה, שהשכירה את הבניין בירקון 98 למפעילי בית הבושת, באחריות להשכרת המבנה לזנות ובחלוקת דמי השכירות לשותפים בנכס. טרופה טענה שבכלל לא ידעה שהמקום פועל כבית בושת. נוח היה לה להתעלם מהעובדה שבתוך הנכס שלה מנצלים נשים באופן שיטתי. מה זה משנה מה קורה בין הכתלים כל עוד ההכנסה מגיעה בזמן והצ'קים לא חוזרים?
גברים שמשתפים פעולה עם זנות זה מכוער. נשים שמשתפות פעולה עם זנות ונותנות ידן להשפלה, לניצול ולפגיעה בנשים אחרות זה בלתי נסלח. את בית הבושת ברחוב הירקון ניהלה אישה; אישה אחרת היא זאת שהשכירה לו את המבנה שבבעלותה. שתיהן ביצעו עבירה חמורה נגד בנות מינן, ושום עונש לא יכפר על כך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
