העניין העומד על הפרק הוא הסדר העולמי. לא פחות. זו הפרספקטיבה הדרושה לדיון רציני בחיסול סולימאני ובהשלכותיו. מה שעומד בינינו לבין כאוס, ומאפשר יציבות יחסית לעולם סוער ומסוכן, הוא הסדר העולמי בהובלת ארצות הברית, שעוצב אחרי מלחמת העולם השנייה. אין מועמד אחר להנהיגו. אפילו סין, המכרסמת בו, אינה מסוגלת ואינה רוצה בשלב זה להחליפו. כדי לשקול את מועמדותה של אירופה ו"הקהילה הבינלאומית" המדומיינת שלה, נדרש חוש הומור מפותח.
איראן מערערת על הסדר הזה בחתירתה לנשק גרעיני ולהגמוניה אזורית, בחסות החסינות שהוא אמור להעניק. המשטר הנוכחי מסוכן מהגורמים הבלתי־אחראיים האחרים שהשיגו גרעין צבאי: פקיסטן זקוקה לו כדי להתגונן מהודו, וצפון קוריאה כדי לשמור על משטרה. לשתיהן אין סיכוי ואין חתירה אקטיבית להשתלטות אזורית. איראן נמצאת בעיצומו של מאמץ שיטתי ומתוחכם להטיל את ההגמוניה שלה על אזור בלתי יציב ואלים, המורכב ברובו ממדינות ערביות כושלות, חברות שבטיות בלתי מתפקדות ומיעוטים הניתנים לגיוס ולהפעלה מטהרן.
הגמוניה המגובה ביכולת גרעינית בצומת האסטרטגי החשוב והעשיר הזה, תעניק למשטר רדיקלי, משיחי וחסר עכבות מעמד של שחקן גלובלי. היא תקרין לא רק על מדינות מוסלמיות בעולם כולו, אלא גם תהיה בירתו - מקור ההשראה, המימון והנשק - של כל גורם מהפכני ומתסיס על פני כדור הארץ. על כך מעידה רשת הטרור הגלובלית הקיימת של איראן, רדומה ברובה עדיין, גם במזרח אסיה, בדרום אמריקה ובתוככי ארצות הברית ואירופה. בהווה מאיים המשטר המשיחי הזה על הסדר העולמי. אם יצליח להשתלט על הנפט, המעברים האסטרטגיים והמקומות הקדושים, ולרתום לשירותו את הזעם והאלימות של המזרח התיכון ושלוחותיו במערב, הוא עלול לאיים על יסודות אורח החיים של הציביליזציה המערבית.
את המשטר הזה ראוי לרסן, להחליש, להרתיע ולחתור תחת יסודותיו. אובאמה פייס אותו בהסכם שהבטיח רגיעה זמנית, בדיוק כשהאיראנים היו זקוקים לרגיעה כזו, כדי לפתח את אמצעי השיגור וראשי הקרב. הוא נהג כך תוך התעלמות מתנופת ההישגים בתחום שלהגנתו נועד הנשק הגרעיני - החתירה להגמוניה אזורית. טראמפ, לעומת זאת, מכה במשטר הזה במקום הפגיע ביותר - בהכנסות המדינה, דבר המכשיל את ניסיון המשטר להבטיח בעת ובעונה אחת את שלושת צרכיו האסטרטגיים העיקריים: רגיעה מבית, הגמוניה אזורית וגרעין. הסנקציות הנושכות פוגעות בשלושתם: מעוררות מחאה פנימית, מצמצמות משאבים לשלוחיה ובולמות את השקעות הענק בגרעין ובמשגריו.
הפרובוקציות הנואשות של איראן - תקיפת המכליות, הפלת המל"ט, הפגיעה ביצוא הנפט הסעודי, תקיפת השגרירות - מעידות על מצוקה עמוקה לנוכח הצלחת הסנקציות. הן נועדו לגרור את טראמפ לעימות במתכונת שתפחיד את בוחריו בנובמבר, ולשכנעם בתפיסת אובאמה כאילו הברירה היא בין פייסנות לבין מלחמה והרוגים אמריקנים רבים. ארצות הברית העדיפה שלא להיגרר לעימות צבאי יזום, ולהעצים את הלחצים בתחום הכלכלי המכאיב, שהוכיח את יעילותו. במקביל חיפשה מהלך פוגע ומשפיל שישקם את הרתעתה מול איראן ואת אמינותה בעיני בעלי בריתה באזור. חיסול סולימאני הציע שילוב אופטימלי.
איראן פגיעה יותר מתמיד. לארצות הברית כלים לפגוע בה אנושות מבלי להיכנס לעימות קרקעי מאסיבי. ההשוואה למלחמת עיראק מעידה על בורות או מניפולציה. הבזבוז העצום בדם ובהון לא נוצר בעימות עם סדאם חוסיין, אלא בהתמשכות השהות למימוש ההזיה של כינון דמוקרטיה לערבים. מול נקם איראני מוגבל, יש כלים למענה נקודתי מכאיב ומשפיל. על נקם מאסיבי יכולה מעצמת על לגבות מחיר בלתי נסבל, תוך התעלמות מהתביעה המגוחכת להוכיח פורמלית את אחריותה של איראן. צריך רק להחליט מראש שלא לשחק לפי הכללים של איראן (ואירופה).
ד"ר דן שיפטן הוא ראש התוכנית הבינלאומית לביטחון לאומי באוניברסיטת חיפה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו